<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה אבות נזיקין השור הבור והמבעה וההבער. מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות.
<h2>דף ב:</h2>
תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור, הקרן והשן והרגל, תולדה דקרן מאי היא, נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה. [ג' ע"א] תולדה דשן מאי היא, נתחככה בכותל וטינפה פירות להנאתה. תולדה דרגל מאי היא, הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה. תולדה דבור, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים. [ע"ב] תולדה דהבערה אבנו סכינו ומשאו שהניחן [גליון: בראש גגו] ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
ומילתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. והא דאמר רב פפא לקמן [ל"ז ע"א] דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה היינו דווקא שיגח שלשה בני אדם דלא הוי מועד לבהמה, אבל נגח אדם שור וחמור הוי מועד לכל, אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם.
<h2>דף ג:</h2>
חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העליה.
דממונא הוי. פר"י לאו דוקא ממונא, דבור לאו ממונא הוא, וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדיש באש של חבירו פשיטא שהוא חייב.
כדמתרגם רב יוסף. פר"י להכי נקט רב יוסף, לפי שהיה בקי בתרגום, ויש מפרשים לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, ואין נראה לר"י דהא מסיק במסכת גיטין פרק הנזקין [ס' ע"א] עת לעשות לה' הפרו תורתך כשהוא צורך, ואין לך צורך גדול מזה.
<h2>דף ד.</h2>
כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. בירושלמי [פ"ב ה"ח] מפרש, דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים, אבל היה ישן והלך חבירו והשכיב עצמו אצלו, או הניח כלים אצלו והזיקו, הרי זה אונס גמור ופטור.
<h2>דף ד:</h2>
תני רבי חייא עשרים וארבעה נזיקין הן. ואלו הן ארבעה אבות דמתניתין וארבעה שומרין וחמשה דברים דחובל ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין ואונס ומפתה ומוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך הוי עשרים וארבעה.
<h2>דף ה.</h2>
פרק הניזקין [נ"ג ע"א] מסקינן כרבי יוחנן דאמר דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומה טעם אמרו במזיד חייב, שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו. והכי הילכתא עיין שם.
למעוטי מסור ומפגל. פירוש דלא איירי בה, אבל מ"מ חייבים. פר"י מה שמסור חייב היינו [מטעם] קנס, ואפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי. ולי נראה הני מילי שמוסר אותו שלא להציל את שלו שהנאה לבד לכותיים, אבל אדם שיש לו דין עם חבירו ומציל את שלו בדיני כותים, לא קרי מסור לקונסו או להלקותו או להיות נאמן עליו בשבועה, אך יחזיר אותו [להוציא מן הערכאות] וידינו דיני ישראל.
<h2>דף ה:</h2>
וכולהו אבות ותולדות, מועדין מתחלתן, לבד מקרן דתמין ולבסוף מועדין, ושן ורגל פטור ברשות הרבים.
<h2>דף ו.</h2>
לאתויי בור המתגלגל. פר"י הא דאמרינן [לקמן כ"ז ע"ב] אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים היינו שלא יוזק, אבל דרכו להתבונן שלא ילכו כל כך בחוזק שיתיזו ויזיקו, ופירש ר"י דאם אחד הדליק אש ובא אחר ודחף חבירו לתוכו, או אם כרה בור ובא אחר (ורדף) [ודחף] שור חבירו לתוכו, אין סברא לחייב בעל האש ובעל הבור.
<h2>דף ו:</h2>
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורים מלשלם, נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן וכו'. אבל יש ספרים שגורסים הזיקו חייבין לשלם, פר"י דלא גרסינן ליה, דאם חייבין לשלם כשלא נתנו להם זמן, כשנתנו לו זמן והזהירוהו לקוץ איך יפטר.
שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. פר"י דאדם המזיק את ההקדש פטור בין נזקי גופו בין בנזקי ממונו, כגון שור ובור וכיוצא בהן, אבל אוכל הקדש חייב לכל הפחות לשלם הקרן כדאמר [ב"מ צ"ט ע"ב] כי יאכל פרט למזיק, שאינו משלם חומש הא קרן משלם.
<h2>דף ז.</h2>
ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב שדהו של ניזק דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר של מזיק קיי"ל כר' עקיבא.
הרי שהיו לו שדות ובתים וכרמים ואינו מוצא למכור, מאכילין אותו עד מחצה. פר"י לא מיירי בבית שדר בו דתנן במסכת פאה [פ"ח מ"ח] אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו.
אי דאייקור אי דזול. רבו בה פירושים וגירסות. ומשמע דעשיר דהלך בדרך ונצרך נוטל מעשר וכשיחזור לביתו ישלם. ומשמע נמי דאם הוזלו קרקעותיו בלא פשיעתו שיכול ליטול מעשר.
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה, ואם אין לו, אפילו נותנים לו פעם אחת אלף זוז יטול. ומה שעתה נוהגים אפילו שיש לו יתר, היינו משום דקרקעותיהם משועבדים לכתובה, עיין במסכת פאה [פ"ח מ"ח].
<h2>דף ז:</h2>
פסק רב אלפס הילכתא כרב הונא [בריה דרב יהושע] דכל מטלטלין מיטב הוא, והא דבעינן מיטב ה"מ דיהיב ליה מקרקעו, ור"ת פסק, ג' דינים חלוקים, עיין פרק הכותב [פ"ו ע"א].
ת"ר אין לו אלא עידית, נזקין ובעל חוב וכתובת אשה גובין מן העידית, בינונית כולן גובין מן הבינונית, זיבורית כולן גובין מן הזיבורית, היו לו עידית ובינונית וזיבורית, נזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.
<h2>דף ח.</h2>
ומר לית ליה דעולא. פר"י היכא דלית ליה אלא בינונית וזיבורית, בעל חוב וכתובה בזיבורית, דהאי בינונית שלו כעידית ואפי' אם ירצו ליקח פחות.
מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. פר"י אפי' פחות שבכלים הוי מיטב, אלא מסתמא כשהוא מוציא קרקע, מוציא זיבורית נמי פר"י הלכה בשלו הן שמין דהכי סבירא ליה לרב נחמן פרק בתרא דכתובות [ק"י ע"א].
ת"ר מכרו לאחד או לג' בני אדם כאחד עידית בינונית וזיבורית כולן נכנסין תחת הבעלים, מכרו בזה אחר זה גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו. אומר ריב"א דאם באו כולן בבת אחת כל הקודם בשטר זכה, אם נזקין קדמו גובין מן האחרון אפילו הן זיבורית, ואם בעל חוב אחרי כן גובה משלפניו ואפילו הן עידית, ואם אשה אחרי כן גובה משלפני פניו אפילו הן עידי עידית.
הכא במאי עסקינן שלקח עידית באחרונה, דאמר לוקח, טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מפני תקנתא דידי, לא בעינא בהאי תקנתא כדרבא.
אי שתקת שתקת, ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה. אע"ג דאשה בלאו הכי שקלה מזיבורית, לא מצי למימר לכי תהדר, כיון דאינו בא להפקיע דינה, אבל בעל חוב שבא להפקיע דינו, אמר ליה לכשתהדר. עיין פרק בתרא דכתובות [ק"ט ע"ב].
<h2>דף ח:</h2>
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה (אחר) [אחת] ללוי, בינונית דלא שייר בינונית דכוותיה, רצה מזה גובה (רצה מזה גובה) פר"י הא דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין, הכא כולהו משועבדין נינהו.
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, לא מצי אמר ב"ח לראובן לאו בעל דברים דידי את. פר"י מאי נפקא מינא הא טוענין ליורש וללוקח כל מה שראובן יכול לטעון בין פרוע בין מזוייף, ואין לומר דעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דממה נפשך אינו יכול להעיד כדמוכח בפ"ק דמכות [ז' ע"א] גבי אילפא וטוביה קריביה דערב הוו, וי"ל דאמר שמעון אין לי עדים וראיה ושוב מצא עדים וראיה דשמעון לא מצי להביאם וראובן יביאם אי נמי שהיה ראובן פקח ובעל דברים. מתירוץ זה הוכיחו גדולים, דאין אפטרופוס יכול לטעון אלא מה שאומר לו בעל דין, דאי לאו הכי יקח שמעון את ראובן לאפטרופוס מלבד אפטרופוס דיתמי שיכול לחזר בזכותם כל מה שיוכל רק שלא יטעון בכוונת שקר.
<h2>דף ט.</h2>
ויצאו עליה עסיקין. פר"י עוררין, דאי אנסין אפילו באחריות נמי משהחזיק בו אינו יכול לחזור, דמצי אמר המוכר מזלך גורם.
משהחזיק בה אינו יכול לחזור. פי' הקונטרס אע"פ שלא נתן מעות. ור"י פירש שקנאו בקנין גמור בשטר או בחליפין או בחזקה, ודעתו של אדם לחזור בו אם יצאו עליו עוררין, כל זמן דלא דייש אמיצרי ומיירי דוקא דלא נתן מעות, דאי נתן מעות עד מתי יחזור.
אפילו באחריות. והא דלא מצי אמר שקול ארעא בזוזך כגון שהוזלו בנתים.
רב הונא אמר או כסף או מיטב עיין לעיל [ז' ע"ב] פסק רב אלפס כרב הונא בריה דרב יהושע דכל מילי מיטב הוא.
איתמר שני אחין שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם, רב אומר בטלה מחלוקת, ושמואל אמר ויתר, רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. פסק רב אלפס הילכתא כרב וכן מוכח פ' בית כור [ק"ז ע"א]. והיכא דנטל אחד קרקע ואחד כספים ובא בע"ח ונוטל הקרקע, נוטל חצי הכספים. פר"י הכא מיירי שעשאוהו אפותיקי, דאי לאו הכי לא הוה מצי בעל חוב ליטול חלקו של אחד מהם, כדתניא פ' יש נוחלין [קכ"ד ע"א] יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים.
<h2>דף ט:</h2>
הידור מצוה עד שליש. מכאן משמע דאין אדם חייב לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג, אפי' לא ימצא בפחות והיא מצוה עוברת, דהכא משמע דאפי' שליש ביתו לא מחייב לבזבז.
<h2>דף י.</h2>
כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כתב רבינו משה מיימון שנים שהמיתו בהמה ביחד משלמין ביניהם, או אם שברו כלים יחד, או שהניחו חמשה חבילות יחד על הבהמה, אם היתה הבהמה מהלכת באותן חבילות ובא אחר והוסיף חבילה ועמדה הבהמה ולא הלכה ומתה, האחרון חייב, ואם אין ידוע כולם משלמין בשוה. [ע"ב] וכן ד' שישבו על ספסל ולא נשבר, ובא אחרון וישב עליו ונשבר, אע"פ שהיה ראוי לישבר קודם שישב, הואיל וקירב שבירתו האחרון חייב, שהיו אומרים לולי שסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר, ואם ישבו כאחד ונשבר כולם חייבים.
<h2>דף י:</h2>
כגון פפא בר אבא. רשב"ם פירש דוקא כגון פפא בר אבא, לפי שלסתם בני אדם הספסל שאול להם, ואם ישב אדם סתם עליו ושברו פטור, דהוי כמתה מחמת מלאכה. אבל שאר גאונים מחייבים, ומפרשים דנקט פפא משום המסקנא דמתוך כובדו מונעם מלעמוד, אבל סתם בני אדם אין כובדו מעכבו מלעמוד, והראשונים נמי פשעו דלא עמדו וכולן חייבין.
מאי קעביד. פר"י וישלם כל אחד חלקו, דדמי לחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים, אבל אם היתה שם מדורה גדולה ואחד השליך בו עץ אחת והדליק גדיש לא יתחייב האחרון, דדומה לחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר דפטור אבל חפר אחד תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב.
תשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה, וגם פחת נבילה דניזק הוי.
<h2>דף יא.</h2>
יביא עדים שנטרפה באונס. דהלכה כאיסי דאמר הא יש רואה יביא עדים ויפטר. ואפי' לפי' ר"ת דעד אחד פוטר משבועה, הכא צריך שני עדים כיון שיש רואה.
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין. פירש בקונטרס אין שמין הנבילה והשברים לבעליהם ומחזיר הגנב הפחת, אלא ישלם בהמה שלימה וכלים שלימים והשברים יעכב לעצמו. והא דאמר ישיב אפילו סובין שאני גנב וגזלן. ורשב"ם פירש דלענין פחת קאי דפחת הוי דניזק, ולא של גנב וגזלן. פסק רב אלפס דשמין לשואל בההוא נרגא.
<h2>דף יא:</h2>
בכור שנטרף תוך שלשים יום אין פודין אותו. פי' הקונטרס שנהרג, אבל מת מעצמו פשיטא דאין פודין שמא נפל היה ופרק יש בכור [מ"ט ע"א] משמע אפילו קים לן שכלו חדשיו ומת בתוך שלשים, אין חייב לפדותו, ופודה את בנו תוך שלשים ונתאכלו המעות אין בנו פדוי. פר"ת דנטרף היינו שנעשה טריפה והשתא מדמה שפיר פרק הקומץ [ל"ז ע"א] לבכור שיש לו שני ראשים.
האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שקנו מנכסי אביהן קודם חלוקה. מה שעל בניהן ובנותיהן [אין שמין]. פסק רב אלפס בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד] יש, ה"מ, בגדי חול, אבל בגדי שבת ובגדי יו"ט שמין. פעמים אפילו מה שעליהן נמי אין שמין, בגדול אחי דניחא להו דלישתמעון מילי. פר"י הני מילי אם לא מיחו הקטנים, אבל אם מוחין הקטנים הרשות בידם, כדמוכח פרק הנזיקין גבי עמרם צבעא [נ"ב ע"ב].
אמר רבא שומר שמסר לשומר חייב, לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעא לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב, דא"ל את מהימנית לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה. פר"י לפי טעם זה, אם היה השני נאמן מן הראשון פטור, אבל פרק המפקיד [ל"ו ע"א] איכא טעמא אחרינא.
ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. פירש רבינו חננאל אם יש לו שנים, דאם אין לו אלא אחד אמר פרק המקבל [קי"ד ע"א] מסדרין לבעל חוב, אי נמי בטלית ששוה הרבה, שמלבישין אותו טלית הראוי לו, ודלא כרבי עקיבא [שם קי"ג ע"ב]. ור"ת פסק הלכה דאין מסדרין.
<h2>דף יב.</h2>
אנא מתניתא ידענא. פר"י אע"ג דבסמוך אשכחינן דעבדי כמקרקעי דמי, היינו לענין אונאה ושבועה, דלקרקעות אין אונאה ושבועה מן התורה, ואונאה היינו דוקא עד פלגא כדפירש ר"י בסמוך [י"ד ע"ב] דבר השוה כל כסף לאו דוקא.
הילכתא בכפות. פר"י כפות וישן בעינן, עיין פרק הזורק [ע"ח ע"א].
למה לי עומדין בתוכה. פר"י אין קרקע נקנה אגב קרקע ובמטלטלין דלא ניידי לא בעינן ציבורין.
<h2>דף יב:</h2>
אינו נמכר לא חי ולא שחוט. פר"י בכור בזמן הזה לא שייך בו מכירה, ואם נשחט תם אסור בהנאה.
<h2>דף יג:</h2>
נכסים שהן של בני ברית למעוטי דכותי. המיוחדין למעוטי הפקר.
<h2>דף יד:</h2>
פרה שהזיקה טלית, וטלית שהזיקה פרה. פי' בקונטרס שהזיקו זה את זה, ושמין הנזק בכסף מי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף. ר"ת פי' בענין אחר.
עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. פר"י לא גרסינן שטרות, ואפי' בחליפין נמי אינן נקנין אלא במסירה. פסק רב אלפס השתא דתקון רבנן לבעל חוב למיגבי ממטלטלי, גובין מיתמי נזקין בין ממקרקעי בין במטלטלי. ור"ת הגיה על זה דליתא, שהרי אין הדברים אלא בכתובה שמקנין מטלטלי אגב מקרקעי שכתוב בה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, אמנם פרק הכותב [פ"ד ע"א] כתב רבינו יואל ורבינו אבי"ה הלכה למעשה להגבות לבעל חוב ממטלטלי דיתמי וכן פסק רשב"ם בפרק גט פשוט [קע"ד ע"א].
<h2>דף טו.</h2>
איתמר פלגא נזקא רב אמר ממונא, ושמואל אמר קנסא והילכתא קנסא.
<h2>דף טו:</h2>
האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכל תרנגולי רברבי, בבבל לא מגבינן מיניה, ואי תפס לא מפקינן מיניה. אמר ר"ת דוקא אי תפס המזיק עצמו הכלב או השונרא. עי' פרק אלו נערות [מ"א ע"א].
אי אמר קבעו לי זימנא קבעינן ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה. נמצא בשם רבינו יעבץ דוקא כגון שהיה לו בלא זה דרך לילך לשם, דאי לאו הכי אין משמתינן ליה דהא אמר פרק שבועת הדיינים [מ"א ע"א] לינקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה.
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר [דברים כ"ב] ולא תשים דמים בביתך.
<h2>דף טז.</h2>
דלא כרע במודים. לפי שמצותו לכרוע וכי זקיף זקיף כחיוויא כדאשכח' ברב ששת במסכת ברכות [י"ב ע"ב] נפרע לו מדה במדה.
<h2>דף טז:</h2>
שהושיבו ישיבה על קברו. פר"י לאו ממש על קברו, דהא צריך להרחיק ארבע אמות משום לועג לרש, כדאמרינן פרק קמא דברכות [י"ח ע"א].
<h2>דף יז.</h2>
והלא לפני אחאב עשו כן. פר"י דווקא עבדיו ספדו, אבל שאר בני אדם אסורין לספוד רשע, דכתיב [משלי י"א] באבוד רשעים רנה.
שהניחו ספר תורה על מטתו. ופרק בתרא דמועד קטן [כ"ה ע"א] גבי רב הונא משמע דאסור לעשות כן, משום דאסור לישב ע"ג מטה שספר תורה מונחת עליה, פר"י הכא שאני שהיה חזקיה גדול בתורה ובמעשים טובים.
גדול תלמוד תורה שמביאה לידי מעשה. אלמא מעשה עדיף. אומר רבינו תם בסוף פרק קמא דקידושין [מ' ע"א] מוכח מכאן דתלמוד תורה גדול ממעשה ורבינו תם פירש בענין אחר, ומשני הא למיגמר הא לאגמורי פי' ללמד לאחרים עדיף ממעשה שמביא אחרים לידי מעשה כשמלמדם. ובשאלתות דרב אחאי פירש איפכא וגריס מנח תפילין והדר אמר לן ומשני למיגמר נפשיה עדיף טפי ממעשה, אבל למיגמר אחריני מעשה עדיף הילכך היה מניח תפילין תחילה.
כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה, הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, [ע"ב] כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה ובאוכף שעליה וכו', וחמור במשאו משלמין נזק שלם.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן תרנגולים שהיו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטינפו או ניקרו משלמין נזק שלם, העלו עפר או צרורות משלמין חצי נזק.
כל שבזב טמא, [בנזקין] משלמין נזק שלם, כל שבזב טהור, בנזקין משלמין חצי נזק. עגלה מושכת בקרון קמ"ל, דמשלם נזק שלם.
תרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמי' נזק שלם, דרסה על הדלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר, בתר מעיקרא אזלינן. דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. פר"י אם זרק אבן או חץ על כלי ובא אחר ושברו חייב המשבר, דאי התם נמי אזלינן בתר מעיקרא לא אשכחן צרורות חצי נזק, וסברא גדולה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.
<h2>דף יח:</h2>
תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם והוא דאית ביה ביזרני, אבל לית ביה בזרני משונה הוא ומשלם חצי נזק. סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלמין חצי נזק.
<h2>דף יט:</h2>
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה דלי קשור בראשו או ברגלו שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק. לא שנו אלא שנקשר הדלי מאיליו אבל קשרו אדם חייב. פר"י לאו דוקא קשרו אלא אפילו היה מונח במקום המוצנע והניחו במקום התורפה פושע הוא, ואפילו לא הגביהו ולא קנאו חייב, אבל לפי פי' הקונטרס משמע דקנייה בהגבהה.
כיצד השן מועדת לאכול הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק, במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור.
פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין, וכלב שליקלק את השמן חייב נזק שלם. ההוא חמרא דאכלה לנהמא ופלסיה לסלא וכו' (משלם נזק שלם אנהמא וחצי נזק אסלא).
חזיר שאכל חתיכת בשר ע"י אכילת הדחק. פר"י הדתניא [אהלות פי"ח מ"ז] גבי מדורת הגוים בארץ ישראל טמאין, וכל מקום שחולדה וברדלס וחזיר מצוין שם אין צריכין בדיקה, שאני בשר נפלים דרכיך.
<h2>דף כ.</h2>
בהמה בר"ה ופשטה צווארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייב.
רב אמר הא דתנן ברשות הרבים פטורה אכולהו, ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייב, והילכתא כשמואל דקאי רבי יוחנן כוותיה.
אם נהנית משלמת מה שנהנית. אמר רבה דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורין בזול. (פסק) [כתב] רב אלפס יש פוסקים כרבה דרביה הוא, ויש פוסקים כרבא דבתראה הוא. ולראבי"ה נראה כרבה דרביה הוא.
אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. פר"י אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי מצי למינקט דפטור. כיון שלא נהנה ואע"פ שגרם הפסד לחבירו כי אחר היה נותן לו שכר וכל זמן שרואין זה בביתו אין מבקשין ממנו להשכירו, ואפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ומשלם כשעת הגזילה.
בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דילמא מצי אמר ליה הא איתהנית פר"י דאפילו למאן דאמר בפרק קמא דב"ב [י"ב ע"ב] כופין על מדת סדום, הכא שאני דהכא יכול למונעו בתחילה שלא ידור בו ולמ"ד התם מעלין לו בנכסי דבר מרון משום דמדמהו התם למונעו מתחלה לדור בביתו.
<h2>דף כא.</h2>
פסק רב אלפס הא דאמרינן פטור בחצר דלא קיימא למיגר ואפילו גברא דעביד למיגר, אבל בחצר דקיימא לאגרא אפילו גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה וחלוק על פסק ר"י דלעיל [כ' ע"א] פי' ראב"ן דכל הבתים בזמן הזה לאגורי קיימא, ואע"ג דלא השכירה מעולם, והיכא דחסר מעט כגון אפילו שיחרותא דאשיתא שהוא דבר מועט צריך לתת לו כל השכר, והא דפטרינן נמי דר בחצר חבירו שלא מדעתו דוקא היכא דלא גלי בדעתיה דניחא ליה בההיא הנאה, אבל גלי בדעתיה כגון ההיא דעמד ניקף וגדר רביעית חייב.
<h2>דף כא:</h2>
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו משלמין נזק שלם, הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק.
אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייב נזק שלם פר"י מה חידוש יש באדם דחייב, אלא מפר"י כגון דהפקיד ביתו לאחר לשמור והלך האחר והניח בו חרש שוטה וקטן אפילו דלגו מלמטה למעלה ושברו פשיעותא הוא וחייב לשלם.
<h2>דף כב.</h2>
אשו משום ממונו פר"י חיוב משום ממונו יש בו, אבל הוא הדין אם אין האש שלו והדליק באש של חבירו, חייב, דאי לאו הכי לא תמצא אדם מתחייב על דליקתו כי יפקירנו טרם יתחייב.
לאו ממון דבעל כלב הוא דהוא לא הדליקו והתורה לא חייבתו על אש של כלבתו.
<h2>דף כב:</h2>
היה גדי כפות פר"י הניח גחלת על לב שורו של חבירו בפניו חייב, דאין האדון חושש, כי זה ישלם לו, אבל הניח על לב עבדו בפניו פטור, כי האדון היה לו להסירו ולא לסמוך על התשלומין.
בגדי דחד ועבד דחד דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור דקים ליה בדרבה מיניה כן פי' רבינו תם וי"מ דוקא כגון רוצח דחשיב מיתה ותשלומין לאחד דהכל מצוין להורגו, אבל במקום אחר מיתה לזה ותשלומין לזה לא מהני קים ליה בדרבה מיניה לפטור.
קרא (ומתניתין) [ומתניתא] מסייע לרבי יוחנן דאמר אשו משום חיציו ומאן דאמר משום חיציו אית ליה נמי משום ממונו. ונפקא מינה לחייבו בארבעה דברים.
<h2>דף כג.</h2>
ולחייב בעל הגחלים פר"י יש לדקדק מכאן דאדם יש לו ליזהר יותר שלא יזיק לאחרים משלא יוזק.
תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי פר"י כגון שחרש שוטה וקטן הושיטו פירות ראובן לתוך פי פרת שמעון דלאו בני תשלומין נינהו, וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא הושיטו לה, ואם פי פרה כחצר הניזק חייב בעל הפרה לשלם.
<h2>דף כג:</h2>
הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר, דאמר ליה מאי בעית ברשותי.
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף, א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דלצנעינהו, אמר אביי אמאי איזיל, אי אזילנא לימא לי לגדור מר גדירא בארעיה פסק רב אלפס דהלכה כרב יוסף וכן פר"י דאם בהמה אכלה מחצר פתוח דחייב בעל הבהמה. דהתנן אם אכלה מתוך החנות משלמת מה שנהנית ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה.
הני עיזי דשוקא מתרינן במרייהו תרי תלתא זימני, ואי לא צייתי שחטינהו להו, ואמרינן למרייהו תיב אמסחתא וקביל זוזך פר"י דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה אע"ג דישלמו מה שהזיקו לא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו וזימנין דליכא סהדי, אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכולים לומר לכשנזיק נשלם כדאמרינן לעיל זיל צנעינהו ולא אמרינן זיל שחטינהו.
איזהו תם ואיזהו מועד, מועד שהעידו בו ג' פעמים ותם שהתינוקות ממשמשין בו, רבי יהודה אומר מועד שהעידו בו שלשה ימים תם משחזר בו שלשה ימים. הלכה כרבי יהודה במועד שהרי רבי יוסי מודה לו, והלכה כרבי מאיר בתם שהרי רבי יוסי מודה לו פר"י בפרק הבא על יבמתו [ס"ד ע"ב] אמר שור המועד כרבן שמעון בן גמליאל פר"ת דאין שור המועד נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה.
<h2>דף כד.</h2>
אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בי"ד, בפני בעלים שלא בפני ב"ד בפני ב"ד שלא בפני בעלים אינו מועד.
<h2>דף כד:</h2>
המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה וחייב בעל הכלב שיסהו בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ביעטה רבוצה במהלכת חייבת, ביעטה מהלכת ברבוצה נמי חייבת, דאמרינן כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוט בי לית לך רשותא.
שור המזיק ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם, ר' שמעון אומר חצי נזק.
<h2>דף כו.</h2>
אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ניעור בין ישן.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפל, לנזקין חייב מארבע דברים פטור לענין שבת ולענין גלות פטור לענין עבד פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן הכיר בה ושכחה ועמד ונפל, לנזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין גלות חייב לשבת פטור ועבד פלוגתא.
זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן פטור פסק רב אלפס דלית הילכתא כרבא דאיהו לטעמיה דלא דיין דינא דגרמי ואנן קיימא לן פרק (קמא) [הגוזל עצים] (צ"ח ע"א) השורף שטרותיו של חבירו חייב.
<h2>דף כז.</h2>
היה גדי כפות פר"י הניח גחלת על לב שורו של חבירו בפניו חייב, דאין האדון חושש, כי זה ישלם לו, אבל הניח על לב עבדו בפניו פטור, כי האדון היה לו להסירו ולא לסמוך על התשלומין.
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ואם הוזק בה בעל חבית חייב. היינו כד היינו חבית, נפקא מינה למקח וממכר, ואפילו רובא דקרו לכדא כדא ולחביתא חביתא אין הולכין אחר הרוב.
<h2>דף כז:</h2>
שברה אמאי פטור איבעי ליה עיוני ומיזל, אמרי בי רב בממלא רשות הרבים כולה. פר"י לא משני הכי דלהכי פטור משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו, דלגבי אדם לא אמרינן הכי.
ושמואל אמר באפילה שנו. פירש ר"י הא דמחייבינן אונס כרצון אדם המזיק, היינו דוקא באונס כעין אבידה דלא הוי אונס גמור, אבל באונס כעין גניבה שהיא יותר אונס ואינה קרובה לפשיעה כאבידה פטור אדם המזיק, כדאמרינן בירוש' [פ"ב ה"ח] אדם הישן והלך חבירו אצלו וישן אצלו פטור הראשון אם הזיקו. אמרי במערבא אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.
שלח רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה שלש לבעיטה חמשה וכו' [גליון: פי' אוכף של חמור, לסנוקת י"ג סלעים].
לרכובה שלש פר"י דהיינו לגדול שבישראל, דומיא דתנן בהחובל [צ' ע"א] סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה בגמרא לגדול שבישראל, וי"מ דהכא לעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש.
ההוא גרגושא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מינייהו, אזל חד מינייהו דלא ביומא דלאו דיליה הוא א"ל ההוא יומא דידי הוא לא אשגח ביה, שקל קופצא דמרא מחייה. א"ל אפי' למ"ד לא עביד איניש לנפשיה דינא במקום פסידא עביד דינא לנפשיה, ובמקום דליכא פסידא פליגי בה, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. והילכתא כרב נחמן פסק הרמז"ל דה"מ בחפץ שהוא מבורר שהוא שלו ואין רוצה להחזירו אבל בשאר דברים לא, דהא אמרינן בפרק המקבל [קי"ג ע"א] המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואמרינן בפ"ק דברכות [ה' ע"ב] בתר גנבא גנוב טעמא טעים.
אל תיכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשותו, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל.
<h2>דף כח.</h2>
שהיה לו לשומטו ולא שמטו פר"י בלא טורח גדול היה יכול לשומטו מכאן ראיה דב' בני אדם המכים זה את זה ויבא השלישי ויכריע ביניהם ישמטם בנחת זה מזה ולא יכם להפרידם, אך יפרידם בנחת בכל מה שיוכל ומעשה באחד שהפקיד פקדון אצל חבירו ולאחר ימים כפר לו, ולקח המפקיד את שלו בידי גוים, ומתוך כך העלילו על הנפקד והפסיד הרבה ופסקו הגדולים אם אי אפשר לגבות את שלו בענין אחר דפטור אבל אם אפשר בענין אחר דמי לשומטו ולא שמטו.
מניין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא, וחבל בו ועשה בו חבורה פטור בעבדא גנבא פר"י אורחא דמילתא נקט נרצע, וה"ה כל משרתת ושמש' אפילו קודם הזמן אם חשוד מגניבה יכול לגרשו מביתו, וכתב בסמ"ג דכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב שיכול לגרשו מביתו.
נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. ומתני' רבי מאיר היא דסבר נתקל פושע אבל חכמים אומרים נתקל אנוס הוא.
<h2>דף כח:</h2>
ה"מ דאפקרינהו פי' בקונטרס הפקיר רשותו ובורו חייב דדמי לחופר בור ברה"ר ואין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר באיסור אבל הכא חפר בהיתר ברשותו ואח"כ הפקיר שניהם.
נתקל באבן ונישוף בה, אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב בעל האבן, כדרבי נתן בדליכא לאישתלומי מהאי משתלמי מהאי. פר"י נישופה בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו.
<h2>דף כט.</h2>
ומודים חכמים לר' מאיר באבנו וסכינו ומשאו שהניחו ברה"ר והזיקו שחייב. ומודה רבי מאיר במעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור.
ורבי יהודה אמר מתכוין חייב שאינו מתכוין פטור דסבירא ליה כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע ואפילו לאחר נפילה נמי פטור כיון דאנוס הוא בשעת נפילה אבל נתכוין לזכות בחרסית חייב וכן פסק רב אלפס ומפקיר נזקיו דלאו אנוס הוא פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר והלכה כרבי יוחנן דאמר חייב ואבנו וסכינו וכל תקלה שהניח ברה"ר קיי"ל כשמואל דאמר מבורו למדנו ובכולן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורים בין לא אפקרינהו בין אפקרינהו.
<h2>דף כט:</h2>
אלא אמר רב אשי כשהפכה בפחות משלשה. פר"י מכאן אין לדקדק דלא בעינן הגבהה ג' טפחים דכי מתכוין קנה בפחות מג' שאני הכא דאפילו הבטה בהפקר קני.
<h2>דף ל.</h2>
השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהן אחר חייב בנזקו, וכן גדר שנפלה לרשות הרבים.
המכסה בור בדליו של חבירו ובעל הדלי בא ונטל דליו והזיק חייב בעל הבור. חסידים הראשונים היו מעמיקים קוצים וזכוכיות שלשה טפחים, רבא שדי לה בדיגלת, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ואמרי לה מילי דברכות, ואמרי לה מילי דאבות.
המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבל והוזק בהן אחר חייב בנזקו פסק רב אלפס דלית הלכתא כרבי יהודה דאמר בשעת הוצאת זבלים פטור.
כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייב לשלם.
<h2>דף ל:</h2>
שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי רבי מאיר נראה לר"י שרבי מאיר קונס להפסיד החוב אפי' בהודאה ועדות אחרת.
וחכמים אומרים גובה את הקרן. פריך ר"י העדים עברו על לא תשימון ואיך יעידו, ותירץ שהיו אנוסים מחמת נפשות, אי נמי לא תשימון במלוה ולוה וערב משמע להו, ואומר ר"י דהלכה כרבנן דקיימא לן [כתובות ס' ע"ב] דהלכה כרבי מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו, מטעם זה פסקו הלכות גדולות כרבנן דרבי מאיר גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו [יבמות ל"ו ע"ב].
<h2>דף לא.</h2>
שני קדרים שהיו מהלכין ברשות הרבים ונתקל הראשון ונפל [ונתקל] השני (הראשון) [בראשון] חייב בנזקי שני.
<h2>דף לא:</h2>
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשבר חבית בקורה פטור, ואם עמד בעל קורה חייב, ואם אמר ליה לבעל חבית עמוד פטור, היה בעל חבית הראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב.
<h2>דף לב.</h2>
המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקין עיין בסוף מסכת כתובות.
שנים שהיו מהלכין בר"ה אחד רץ [בערב שבת] ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה שניהם פטורים.
פירש ר"י הא דאמרינן במתני' הזיקו זה את זה ברשות הרבים פטורים, לא הזיקו במתכוין אלא הוזקו, כדאמר במתני' [מ"ח ע"ב] שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו חייב הוזקו פטורים.
תנא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ומודה איסי ברץ בערב שבת בין השמשות שפטור מפני שהוא רץ ברשות.
<h2>דף לב:</h2>
המבקע עצים ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים והזיק (בר"ה) [ברשות] היחיד, ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב.
תנו רבנן הנכנס לחנותו של נגר ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב.
<h2>דף לג.</h2>
שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק, מועדין משלמין במותר נזק שלם וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. מכאן מדקדקים דאין חלוק מי התחיל ראשון בין המכים זה את זה, מדקאמר הכא משלמין במותר ונראה לענין נזק אין חלוק אבל לענין בושת יש חלוק, עיין לקמן פרק הגוזל בתרא.
שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
הכא במאי עסקינן בשפיטמו [וכגון] שאין השבח יתר על היציאה דאי הוה יותר, שותף כיורד ברשות ויתן לו מה שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם, יתן למזיק והמותר יהיה לניזק. אבל מסיפא לא היה יכול להקשות, כיון דאמר רבי עקיבא יוחלט השור הוה ליה מזיק כשפיטמו משביח נכסי חבירו והניח מעותיו על קרן הצבי.
<h2>דף לד:</h2>
יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, שור שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש פטור, חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו, שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב וכו'.
<h2>דף לה.</h2>
שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה, המוציא מחבירו עליו הראיה. היו הניזוקים שנים וכו'.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רבה בר נתן טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור. פר"י דפטור אפילו מדמי שעורים עיין פרק שבועת הדיינים [מ' ע"א] אבל אי תפס שעורין לא מפקינן מיניה.
<h2>דף לו.</h2>
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון שבהם, ואם יש מותר יחזיר לשלפניו וכו' דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר שור שוה מאתים וכו' חזר ונגח לשור שוה מאתים וכו' חזר בפעם שלש, האחרון נוטל מנה ושלפניו חמישים זוז ושנים הראשונים דינר זהב. פסק רב אלפס הלכה כרבי שמעון דסבירא ליה כרבי עקיבא וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא.
<h2>דף לו:</h2>
תפסו ניזק נעשה הלה שומר שכר, פר"י דווקא לרבי ישמעאל נעשה שומר שכר, אבל רבי עקיבא דאמר שותפין נינהו ובין כחש ושבח הרי הוא ברשות ניזק לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו.
ההוא גברא דתקע לחבריה, שלחו ליה לרב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן, ופשט מהא דאמר רב אשי אמר רב יהודה כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. נראה לריב"א דלא מיירי אלא בסלעים, אבל בשאר מטבעות אפילו בשל דבריהם הוי של כסף צורי, דהא מנה של רבי יוסי הגלילי [לקמן צ' ע"ב] וכתובה מאתים דבתולה ומנה דאלמנה כולהו כסף צורי.
אנן יד עניי אנן רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים פירש ר"י אי לאו דטעם דיד עניי אנן כמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם, כי זה האיש לא נדר כלום אלא אמר תתנו לעניים והוא בעצמו לא זכה בו עדיין, אבל אם היה אומר חוב זה או דבר זה כשיבא לידי אתננו לצדקה היה מתחייב מטעם נדר דאמ' בפיך זו צדקה ור"ח מפרש שזה לא היה רוצה לחזור מן הצדקה אלא רצה ללוותם לפי שעה ולפרוע, ואמר ליה יד עניי אנן ואמר בפרק קמא (דעירובין) [דערכין] (ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה פירוש ללותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה. נשאל להר"מ ז"ל אם אמירה דאסמכתא מועלת בהקדש דהא אפילו מסירה דאסמכתא לא מהני בהדיוט, והשיב מהר"ם ז"ל דאמירתו לגבוה להקדש כמסירתו המועלת בהדיוט כמו בקנין בבית דין חשוב מעכשיו, כדפירש ר"י הכא אם אמר כשיבא חוב זה לידי אתננו לצדקה או להקדש חייב והכא איכא אסמכתא ודבר שלא בא לעולם ואפילו הכי חייב. וכן פסק במיימוני בפרק כ"ב דהלכות מכירה. וכן פסק הר"ם ז"ל דנדר ושבועה ותקיעת כף מהניא אפילו באסמכתא וכן כל דברי שכיב מרע דכתובין וכמסורין אפילו באסמכתא, ומצוה מחמת מיתה אפילו באסמכתא.
<h2>דף לז.</h2>
שור שמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו כן פסק רב אלפס. מועד לאדם אינו מועד לבהמה, מועד לשבתות אינו מועד לימות החול. נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל ראה שור נגח שור לא נגח וכו' נעשה מועד לשוורים לסירוגין.
<h2>דף לז:</h2>
ראתה ט"ו בחודש זה י"ו בחודש זה י"ז בחודש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פר"י אם ראתה שלשה פעמים ט"ו בחודש זה לכו"ע הוי וסת, וכן בשור לכו"ע הוי מועד כדאמרינן בפרק בנות כותים [ל"ה ע"ב] והיכא דאין שם היום גורם ולא מנין החודש כגון אם ראתה היום ולבסוף עשרים ראתה וחזרה וראתה לסוף עשרים לכו"ע אין ראיה ראשונה מן המנין, כדמפרש פרק האשה [ס"ג ע"ב] שהייתה לימודת לראות יום ט"ו ושינתה ליום עשרים וכו'.
שור של ישראל שנגח לשור של הקדש ושור [של הקדש] שנגח לשור של ישראל פטור.
<h2>דף לח.</h2>
שור של ישראל שנגח לשור כותי פטור וכו'. עמד והתיר ממונם לישראל פירש ר"י דוקא בענין זה, אבל גזל הכותי אסור.
קראו שנו שלשו פר"י דהכא על פי המלכות עשו, דאי לאו הכי הוה אסור כדאמרינן בחגיגה [י"ג ע"א] המלמד לכותי תורה עובר בעשה שנאמר [תהלים קמ"ז] מגיד דבריו ליעקב.
נשא משה ק"ו בעצמו מואב לא כל שכן פירש ר"י בראשית רבה [פע"ד ט"ו] יש בסוף פרשת ויצא כששלח דוד ליואב לארם נהרים ולארם צובה, שלחו ליה אל תצר את מואב [דברים ב'], שלח להם הם פרצו הגדר תחלה דכתיב [במדבר כ"ב] וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור מכאן מביאים ראיה איש ואשה שעושין תנאי ביניהם או שני אנשים שעושין שלום ביניהם והאחד עובר גם השני יכול לעבור מיהו יש לדחות.
<h2>דף לט.</h2>
שור של פקח שנגח לשור של חרש שוטה וקטן חייב שור של חרש שוטה וקטן שנגח לשל פקח פטור ואם הוחזקו נגחנים מעמידים אפוטרופוס ומעידין בפני אפוטרופוס מעליית מי, רבי יוחנן אמר מעליית יתומים, ור' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס.
אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכל בהן פריך ר"י פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] פסקינן כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אין נזקקין דחיישינן לצררי והכא ליכא למיחש לצררי, ויש לומר דבכל ענין אין נזקקין בין במלוה הבאה מחמת עצמן דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ויתומים כשלא בפניהם דמי בין במלוה הבאה מחמת אביהן ואפי' שטר מקוים משום צררי.
אי אמרת מעליית אפוטרופוס מימנעי ולא עבדי מכאן מדקדק הרבי חיים אפוטרופא שפשע בשל יתומים לא ישלם עיין פרק הניזקין [נ"ב ע"ב] והאיך ישבע.
<h2>דף מ:</h2>
הוה מעריקנא ליה לאגמא פריך ר"י מה היה מועיל לו, אם יש לו ואינו רוצה לשלם בית דין מנדין אותו (ויש לומר דאולי היה מפשר עמו ומוחל לו השאר).
<h2>דף מא.</h2>
כמאן דקטלה הוא דמי פר"י אפי' למ"ד פרק (אלו נערות) [נערה] (נ"א ע"ב) תחלתו באונס וסופו ברצון מותר היינו דוקא תחילת ביאה [גליון: באונס] אבל הכא תחילת ביאה ברצון.
איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה פריך ר"י דילמא לבן פקועה איצטריך דלא בעי שחיטה עי' פרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א].
<h2>דף מא:</h2>
אימא הני מילי היכא דבדק צור ושחט בה פר"י אפילו לכתחילה מותר לשחוט בה כמו בסכין, כדתניא בהכל שוחטין [ט"ו ע"ב] בכל שוחטין בין בצור.
נפקא ליה מאת בשרו פר"י קלוט דחולין [ע' ע"ב] שדומין ראשו ורובו לאמו פרה שרי אפילו לרבי שמעון אי נמי רוצה ליישב דרבי יוסי הגלילי דחולין לרבנן דבכורות [ו' ע"ב] (עיין בתוספות דף מא:).
כיון שהגיע לאת השם אלקיך תירא פירש עד שבא רבי עקיבא ודרש את לרבות תלמידי חכמים. פר"י דהכא ברבו או בחכם מופלג דאי לאו הכי מפני שיבה תקום למה לי.
על פי עד אחד או על פי הבעלים פרק התערובות [זבחים ע"א ע"א] פי' בקונטרס דשור אינו נהרג ע"פ בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא, ואין נראה לריב"א דהריגת שור לאו קנס הוא, אלא נראה דהיינו טעמא דאדם קרוב אצל ממונו והא דאמרינן בסנהדרין [י' ע"א] דאין אדם קרוב אצל ממונו היינו כשבא להעיד על אחד שרבעו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן על שורו, אבל אם אמר שורי נרבע פשיטא דפטור.
מודה בקנס הוא פר"י הוא הדין דהוה מצי למיפרך מעד אחד, דאין סברא לומר דלא יחשב מרשיע את עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע על העדאת העד.
<h2>דף מב:</h2>
והוה ליה ראוי וכן ביש נוחלין [קי"ג ע"א] יש דאין הבעל יורש את אשתו בראוי ואפי' כופר שמחיים בא לה קרי לה הכא ראוי.
<h2>דף מג.</h2>
רב נחמן אמר גבו קרקע בחובת אביהן, אין בעל חוב חוזר וגובה מהן, התם לבני מערבא אליבא דרבנן עיין סוף בבא בתרא [קע"ה ע"ב].
מאי לאו כופר לא דמים פירש ר"י דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה ומכל מקום טוב הוא ליתן, כדי שיבקשו עניים עבור נשמתו.
<h2>דף מד.</h2>
שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוין להרוג את הנכרי והרג ישראל, לנפלים והרג בן קיימא פטור.
<h2>דף מד:</h2>
שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור הקדש, שור גר שמת ואין לו יורשים, שור המדבר, פטור מן המיתה לפי שאין להם בעלים.
שור היוצא ליסקל והקדישו בעליו [גליון: שאינו קדוש שחטו בשרו אסור אם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו] מוקדש שחטו בשרו מותר, מסרו לשומר חנם ולשוכר נכנסו תחת הבעלים, יצא והזיק מועד משלם נזק שלם תם משלם חצי נזק.
<h2>דף מה:</h2>
קשרו בעליו ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד חייב דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור, רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין, והלכה כרבי אליעזר.
<h2>דף מו.</h2>
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה וכו', משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לוולד. זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה פסק רב אלפס דהלכה כחכמים.
ואפי' ניזק אומר ברי, ומזיק אומר שמא פר"י הכא לא שייך מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא הניזק מודה לו במקצת, דווקא התם דחמשים ידענא וחמשים לא ידענא דמן הדין היה לו לידע, אבל הכא הניזק לא היה לו לידע והוה ליה כמו יורשים דאמרי' התם [שבועות מ"ז ע"א] בין שניהם ולא בין היורשים והא דלא אמר הכא ברי ושמא ברי עדיף, כדאמר רב יהודה [לקמן קי"ח ע"א] במנה לי בידך והלה אומר איני יודע, דהתם ברי שלו טוב ושמא גרוע, והכא איפכא. פר"י מהכא נמי משמע דאין הלכה כסומכוס ואפילו סומכוס לא אמר בכל ספק, דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה, אלא בספק שבלא טענה היה ראוי לבית דין להסתפק בדבר כגון הכא, והמחליף פרה בחמור [ב"מ ק' ע"א].
<h2>דף מו:</h2>
נזקקין לתובע תחילה פירש בקונטרס כגון ראובן תובע מנה משמעון שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי תחזיר לי או משכוני בידך ונשתמשת בו, נזקקים לראובן ומוצאים המנה משמעון ואחר כך נזקקים לטענת שמעון ולפי' צריך לומר שיש לראובן שטר על החוב דאי לאו הכי אפילו יש עדים לראובן נאמן שמעון [במיגו] דמלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם תאמר היכי דמי אם יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביאם תוך שלשים יום למה מוציאין מידו, והלא אם היה שואל זמן בית דין שלשים יום נותנים לו, ואם אומר שאינו יכול להביאם תוך שלשים פשיטא דאין שומעין לו דאטו ימתין לו עד עולם, ויש לומר כגון שמעון אומר פלוני ופלוני יודעים המעשה, ואנו יודעים שהיו שם בשעת מעשה. ויש מפרשים שראובן טוען בו שחבל בו, ושמעון יש לו תביעות אחרות דאין נותנים זמן לחבלות. פעמים נזקקים לנתבע תחילה כגון דזילי נכסי.
וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה, משלם חצי נזק מן הפרה, ורביע נזק מן הולד. ומסיק דפרה וולד דחד, איתא לפרה משלם חצי נזק מן הפרה, ליתא לפרה משלם רביע נזק מוולד.
גלית אדעתך דשותפין אית לי הלכך משלם חצי ואידך פלגא לא משלם בעל ולד עליה אלא רביע, ואפילו לרבי נתן דאמר [לקמן נ"ג ע"א] דאי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, היינו בשור תם שדחף חבירו לבור דמה שאין משלם השור משלם הבור כיון שהבור הרגו לשור, אבל הכא שהוולד נגח לא ישלם בעל הפרה חלק הוולד כלל ולפי זה שנים שהזיקו או שנים שמסרו אם אין לאחד לשלם לא ישלם האחר כי אם חלקו.
מידע ידעת דשותפין אית לי פר"י יש לנו להעמיד הבהמה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, ואפילו סומכוס מודה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקת ממון, ומיהו להוציא ממון מיד בעל הוולד לא מהני חזקת ממון והכי נמי אשכחן בהמחליף פרה בחמור [ב"מ ק' ע"א] דלא אמרינן אוקי אחזקתא והשתא הוא דילדה.
<h2>דף מז.</h2>
פרה שהזיקה גובה מולדה ואין שמין לפרה בפני עצמה ולד בפני עצמו. אלא שמין ולד אגב פרה, וכן בקוטע יד עבדו של חבירו, וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו. פרה דחד וולד דחד פיטמה לבעל פרה, נפחא מאי והלכתא חולקין.
מאי טעמא גופיה הוא פר"י מתמורה [ל' ע"ב] דאמרי ולד הנרבעת והנוגחת אסור, אין להוכיח דעובר ירך אמו, אך משמעתין יש להוכיח, ואמר ר"י בכל מקום עובר ירך אמו הוא, לבד מלענין טרפות כיון דאית ליה חיות בפני עצמו וכן הלכה.
מאי טעמא פירשא בעלמא הוא פירש ר"י הא דאמרינן באלו טרפות [נ"ח ע"א] ומודים בביצת טרפות שהיא אסורה דכגופה דמיא, היינו משום דחיישינן דילמא עדיין מעורות בגידין והכא אינו גובה מביצתה דילמא אינה מעורה, ואפילו ביצה שנולדה מיד אחר שנטרפה אסרו אטו ביצת נבילה.
הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברתו בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל קדירות חייב, ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב.
<h2>דף מז:</h2>
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית פטור, נגח הוא שורו של בעל הבית חייב, נפל לבור והבאיש מימיו חייב, היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר, ואם הכניס ברשות בעל הבית חייב, רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.
ואפילו נשברים ברוח. פר"י הא ביתא קמך דפרק הזהב [מ"ט ע"ב] אינו מקבל שכר שמירה אלא שכר בית ולכך פטור.
לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה והוזקה פטור, מאי טעמא הוה לה שלא תאכל.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דעלתא למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמריה דביתא ואכלה ללישא חביל ומתה, וחייבה רבא לשלומי דמי ברחא, דלמיפא בעיא צניעותא. פירש הקונטרס שמגלה זרועותיה וסלקי נפשייהו מרי דביתא מלשמור והיתה נכנסת ברשות והוה לה לאיתתא לשמור הברחא אבל מתני' דשלא ברשות הוה ליה לבעל חצר לשמור בהמתו שלא תנזק, אבל האשה שנכנסה לטחון חטין שלא ברשות ואכלתו בהמתו של בעל הבית פטור [ואם הוזק חייבת], אבל ברשות פטורה אם הוזק משום דלטחון לא בעיא צניעותא, והוה ליה לבעליה לשמור שורו שלא יוזק.
הכא ברשות וקביל עליה נטירותא. משמע אדם שמקבל עליו לשמור בהמה והוזקה חייב לשלם.
אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר בנזקי הבור, ואף על גב דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דעליה למימלי ולא מליה כמאן דכרייה דמי. פר"י אפילו אם חפר אדם בור בחצר חבירו חייב בעל החצר, כיון דעליה למימליה, והחופר משלם נזקי חצר, וצריך עיון.
ולא שור בור הא דאמרינן הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק [את] בעל הבית חייב, הרביץ גללים וטינפו כליו של בעל הבית [פטור], דהוה ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. פירש בקונטרס דוקא כלים אבל טינף הוא עצמו אם הוזק בהן חייב בעל השור ולא פטרינן מטעם ולא שור בור, דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון נפלה ולא העמידה מחייבין ליה משום בור, אע"ג דאיהו לא כרייה, אבל שור שחפר בור [ברשות הרבים] לאו דידיה הוא. נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית, או שהוזק בעל הבית, חייב, הזיקו בעל הבית פטור. לא אמרן אלא דלא ידע ביה [אבל ידע ביה] אפילו הזיקו בעל הבית חייב.
<h2>דף מח:</h2>
שניהן ברשות שניהן שלא ברשות הזיקו זה את זה חייב, הוזקו פטורים, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות [דברשות] פטור שלא ברשות [חייב פירש רש"י ברשות כגון] ברשות הרבים. שלא ברשות כגון שניהם רצים. וקשה לר"י דהיינו מתניתין דפרק המניח [ל"ב ע"א] ונראה לר"י דאיירי שנכנסו לחצר בעל הבית ברשות, או שלא ברשות דהוה להו לאסוקי אדעתא כמו שנכנס הוא כן נכנס אחר.
רב הונא אמר רב הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר הלכה כרבי, כיון דלא אמר לשמרו אינו מקבל עליו שמירה. פסק רב אלפס דהילכתא כשמואל. וכן פר"י לכאורה הלכה כשמואל בדיני, אבל סתמא דתלמודא דלעיל [מ"ז ע"ב] קאמר אפילו נשברה ברוח.
שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות, אדם שנתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה חייב בדמי וולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור.
<h2>דף מט:</h2>
והילכתא בדליתיה [בחצירו דלא קנה]. פי' הקונטרס דאמשכון קאי, דאי איתיה בחצר קני, אף על פי דליתיה בצד שדהו בחצר המשתמרת. ולר"י נראה והלכתא דליתיה הבעל בחצר ומיירי בחצר שאין משתמרת ומיירי במשכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו, מוציאין אותו מידו דכיון דמית גר פקע שעבודיה. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר כדאוקימנא בדליתיה.
החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר חייב.
תנו רבנן פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא. אמר רבה בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דחייב, לא נחלקו אלא בבור ברשותו, רבי עקיבא סבר בעל הבור ישלם דאית ליה בעלים, ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה, רב יוסף אמר ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי [דחייב], כי פליגי ברשות הרבים. פסק רב אלפס הלכה כרבה וכרבי עקיבא, לא שנא בור ברשות הרבים לא שנא ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב.
<h2>דף נ:</h2>
תנו רבנן לא יסקל אדם אבנים ומכשולות מרשות היחיד לרשות הרבים וכו'.
החופר ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת חייב, אחד החופר בור שיחין ומערות חריצין ונעיצין, ולמה נאמר בור מה בור עשרה טפחים אף כל עשרה טפחים, היו פחות מעשרה טפחים ונפל בתוכו שור או חמור ומת פטור, הוזק חייב.
אמר רב בור שחייבה תורה (לחבלו) [להבלו] ולא לחבטו. ושמואל אמר (לחבלו) [להבלו] וכ"ש לחבטו ואי עביד (גבוה) [גובה] ברשות הרבים לשמואל מחייב ולרב לא מחייב אית דפסיק כרב דתני רב חנניא לסיועיה ואיכא דפסיק כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני.
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטה מריה, טרפה רב נחמן דלא אשהייה מעת לעת. סבר מכריסיה דתורא לארעא הוי ארבע, ואריתא דדלאי שיתא. בפרק אלו טרפות [חולין נ"א ע"ב] ואם עמדה אינה צריכה מעת לעת, בדיקה בעי, הלכה אפילו בדיקה לא בעי. אבל שהתה מעת לעת משמע מתוך פי' הקו' והלכות גדולות דבעי בדיקה, ולדידן דלא בקיאין בבדיקה בעיא י"ב חודש.
<h2>דף נא.</h2>
בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו, השני ולא כסהו האחרון חייב.
תנו רבנן אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים שניהם חייבים, ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד האחרון חייב וכו' היה חופר תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב, רבי אומר אחר אחרון למיתה, אחר שניהן לנזקין. פר"י אבל אחד חופר שמונה ואחד תשעה שניהן חייבין, מאחר שלא חדש דבר. אחד חפר י' ואחד חפר אחד עשר דמי לאחד עשרה ואחד עשרים.
<h2>דף נא:</h2>
השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסור ליכנס לחצר. בנדרים [מ"ו ע"ב] מפרש דאיירי אפילו אין בו דין חלוקה ואף על פי שאינו יכול למחות בו מלהכנס, מכל מקום יכול לאסור עליו על ידי נדר, מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שאינו יכול למחות ביד השוכר מלהיכנס, ואפילו הכי יכול להקדישו כדאמר במסכת ערכין פרק האומר משקלי עלי [כ"א ע"א].
רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו. פר"י משמע דדריסת הנאה אסור ופרק קמא דמגילה [ח' ע"א] פריך תלמודא והא לא קפדי התם מיירי בבקעה. עיין פרק קמא דמגילה [שם]. ובנדרים פרק השותפין [מ"ח ע"ב].
המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו [דליו] קנה, כמאן דאמר ליה לך חזק וקני. המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח. כתב רבינו אבי"ה וכן הדין בשוכר או במוכר סחורה המונחת בבית ומסר לו המפתחות נקנית הסחורה כאילו שכר מקומו.
<h2>דף נב.</h2>
כמו דאמר ליה לך חזק וקני דמי. פירש רשב"ם גבי נעל וגדר כל שהו היינו שקבע מנעול בדלת, אבל סגר הדלת בנכסי הגר אינה חזקה, דאין זה אלא כמבריח ארי, ולר"י נראה דמסירת מפתח לא קני, אלא שאין צריך לומר ליה לך חזק וקני, אבל בנעילת דלת קני, כדאמר פרק הזורק [ע"ז ע"ב] תיזיל איהי ותיחוד ותפתח והתם שבת היה שלא היתה יכולה לקבוע מנעול, ולא דמי נעילת דלת למבריח ארי, שנועל בפני כל ואינו מניח אדם ליכנס. עיין פרק קמא דפסחים [ד' ע"א] ובפרק הזורק [שם].
רבי יעקב אמר עיזא דאזלא וכו'. כתב רבינו אבי"ה שמע מינה דקנין תלוי כמנהג קניין הסוחרים עיין פרק איזהו נשך [ע"ד ע"א].
כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה [ולא כסהו] השני חייב.
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים.
<h2>דף נב:</h2>
ושכיחי גמלים והתליעו. פר"י דלא אמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס [גליון: חייב] אלא היכא דמחמת פשיעה בא האונס, ומיהו לאביי [ב"מ ל"ו ע"ב] אף על פי שאין האונס בא מחמת הפשיעה.
<h2>דף נג.</h2>
נפל לפניו מקול הכרייה חייב, לאחריו מקול הכרייה פטור. וזה וזה בבור ונפל עד שיפול כדרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור תניא שור שדחף חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור, רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה. הניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור, באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן. פסק רב אלפס דהלכה כרבי נתן דקיימא לן מתניתין כוותיה. פר"י דכולא סוגיא מיירי בשוטה או מהלך בלילה, דפקח ביום אפילו דחפוהו אחרים לתוכו בעל הבור פטור.
<h2>דף נג:</h2>
שור ואדם שדחפו לבור. פר"י לא שכיון האדם דאם כן בעל הבור אמאי חייב, דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו יתחייב בעל האש, ואם תאמר אם לא כיון האדם אמאי יתחייב בושת והלא בושת אינו חייב עד שיכוין האדם, ויש לומר כיון שידע שעת נפילת חבירו חשוב כוונה לענין בושת מידי דהוה אנתהפך בסוף כיצד הרגל [כ"ז ע"א].
<h2>דף נד:</h2>
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, סומא ומהלך בלילה חייב, פקח ביום פטור. אבל אם דחפו אדם חייב.
אחד השור ואחד כל הבהמה, לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, לתשלומי כפל, ולהשיב אבידה לפריקה לחסימה. וכן חיה ועוף.
<h2>דף נה.</h2>
אמר ריש לקיש כאן שנה רבי, תרנגול וטווס ופיסיוני כלאים זה בזה.
המרביע שני מינים שבים לוקה. רבי יצחק בר רבי יהודה היה מגיה וגורס כאן, המנהיג שני מינים שבים לוקה, משום דבירושלמי [כלאים פ"א ה"ו] ובראשית רבה [ז' ד'] משמע שאי אפשר שיכול אדם להרביע דגים, ואין צריך להגיה דהכא איכא לאוקמיה במין חיה שבים שיכול אדם להרביע כדמשמע בבראשית רבה [שם].
למינהו מיבשה. פריך ר"י מה צריך ללמוד תיפוק ליה מדכתיב למינהו, דבאלו טרפות [ס' ע"א] משמע אדהא דהרכבת דשאים זה בזה שרו משום דלא כתיב למינהו, ויש לומר דלמינהו לחודיה לא הוי משמע איסור כלאים אי לא כפיל בחוקתי ואסריה דגים והרכבת האילן.
הנהיג בעיזא ושיבוטא. משמע שני מינים שבים חייב.
אלא מעתה חיבר חיטה ושעורה וזרע חיטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. פר"י כגון בערוגה אחת בפחות משלשה טפחים, דשלשה טפחים צריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח בפרק רבי עקיבא [פ"ה ע"א], והא דבעי רבי אושעיא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [קידושין ל"ט ע"א] היינו להתחייב בכלאי הכרם אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחוד ור' יהודה מצריך ג' זרעים או מב' מינים או מג' מינים דתנן [כלאים פ"א מ"ט] הזורע חטה ושעורה כאחת חייב רבי יהודה אומר עד שיזרע שני חטין ושעורה אחת או שתי שעורים וחטה אחת או חטה ושעורה וכוסמת ובלבד שיהו שלשה.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור, נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור. פר"י אפילו נודע לו שנפרצה בלילה אינו צריך לטרוח לחזור אחריה בלילה.
הניחה בחמה או שמסרה ביד חרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה חייב, מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. אי מסר הרועה לברזיליה אבל רועה בעלמא חייב הרועה, דקיימא לן שומר שמסר לשומר חייב.
ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתם, בור דכתיב [שמות כ"א] לא יכסנו הא כסהו פטור, אש דכתיב [שם כ"ב] המבעיר עד דבעיר כעין מבעיר, שן דכתיב [שם] ובער עד דעביד כעין ובער, רגל דכתיב [שם] ושלח עד דעביד כעין ושלח.
ארבעה דברים כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הפורץ כותל רעוע של חבירו בפני בהמה של חבירו, אבל בכותל בריא חייב בדיני אדם על הכותל.
<h2>דף נו.</h2>
הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה דמטי ליה ברוח שאינה מצויה, דאלו ברוח מצויה חייב אף בדיני אדם. דאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש בין מקרב אש אצל דבר והא דאמר פרק הנשרפין [ע"ז ע"א] כפתו במקום שסוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור היינו משום דלא קרבו למקום חמה וצנה אלא כפתו במקום שהוא שם.
והשוכר עדות שקר לחבירו, היכי דמי אילימא לנפשיה ממונא בעי לשלומי, אלא לחבריה. פר"י כגון שאין לחבירו מה לשלם, או שהלך למדינת הים, או שאין אנו יודעים שהם עדי שקר, ודוקא שוכר אבל אומר, פטור מדיני שמים שסבור שלא ישמע לו.
והיודע עדות לחבירו ואין מעיד לו אפילו בחד. משום דמחייבין אפומיה שבועה דאורייתא ודילמא לא ישבע לו. ודוקא בבית דין אבל בלא בית דין אינו חייב להעיד לו ואם אמר איני יודע שלא בפני בית דין יכול לחזור ולהעיד, איכא נמי מילי אחריתא לפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, הנותן סם המות לפני בהמת חבירו, והשולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן, והמבעית את חבירו, נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה לרבנן דרבי מאיר.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה לסטים ויצאה והזיקה הלסטים חייבים. לאו דוקא הוציאוה אלא אפילו הכישוה. כשנעל בעל לפניה כראוי, דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.
שומר אבידה. פסק רב אלפס דהלכתא כרב יוסף. רבה אמר כשומר חנם, רב יוסף אמר כשומר שכר, בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא. פר"י דווקא בשעת שמתעסק בה ואם מתעסק בה לא יוכל ליתן ריפתא לעני אבל אם אבידה בביתו משומר, ואינו צריך להתעסק בה ויוכל ליתן פת לעני אינו פטור, דאטו אם יש לאדם תפילין בראשו שיפטר מכל המצות. ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום, בר משדה ענין ומחצה, והמלוה לחבירו על המשכון בשביל מצוה דכו"ע הוי שומר שכר בשכר המצוה.
<h2>דף נז.</h2>
כגון שטענו טענת ליסטים מזוין. פר"י מדלא (משנה) [משני] כגון שנגנבה באונס שתקפתו שינה או חולי או העמיק הכספים מאה אמה בקרקע ונגנבו, נראה דאפילו נגנב באונס שומר שכר חייב, דסתם גניבה דמי לאונס כדאמר פרק השואל [צ"ד ע"ב] ואפילו הכי חייביה רחמנא.
<h2>דף נז:</h2>
סברוה כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר דמי. פר"י דהכי קיימא לן כסתם מתני' דפרק בתרא דשבועות [מ"ט ע"א] ופרק השואל [צ"ז ע"א] גבי אגר ליה כודנייתא.
נפלה לגינה משלמת מה שנהנית. ואפילו נחבטה על גבי ירקות (והוזקה) [והזיקה] משלמת מה שנהנית, וכל שכן אם אכלה.
<h2>דף נח.</h2>
אימא [ה"נ] מבריח ארי מנכסי חבירו [מדעתו] הוא האי לאו מדעתו, אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא. פר"י פורע חובו דחשבינא מבריח ארי פרק אין בין המודר [ל"ג ע"א] אף על גב דאית ליה פסידא, משום דהתם מדעתו הוא, והכא דבעינן לית ליה פסידא היינו שלא מדעתו כיון דאיכא תרתי לגריעותא שלא מדעתו ואית ליה פסידא, אבל פורע חובו דמדעתו אפילו מלוה שעל המשכון ואפילו בבעל חוב דוחק, משמע בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב, ונדרים פ"ד ה"ב] דחשיב מבריח ארי. רבינו גרשום (פי') [פסק] על אונס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקח ממנו, שלא יחזיר לבעלים בחנם. פרק הניזקין [נ"ח ע"ב] פירש הקונטרס, אם אין הישראל מסור ביד הגוי להרגו לא גמר ומקני, ואם קנהו ישראל צריך לחזור לו בחנם. ורבינו יצחק פירש אפילו אם ידוע שאם לא מיהר זה לקנותו היה חוזר לבעלים לעולם בדמים הללו ואינו מצילו מהפסד כלל, אפילו הכי לא קרי מבריח ארי, כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי גוי ואין צריך להחזיר לו בחנם. ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק בקרקעותיהם שאין בהם טסקא או הניחו הטסקא ביד אחרים לפורעו, אומר ר"י שאם בא הישראל לקנאם מיד השר מחזירם לבעלים בדמים שקנה, דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא, דיהודים הן כפרשים לדור בכל מקום שירצו, וברית המלכות שלא יחזיק המושל בנחלת יהודי כשיצא מעירו, ואם יש מלכות שבאים לשנות דומה למוכס שאין לו קצבה, [לקמן קי"ג ע"א] והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה זה כלל למבריח ארי, כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטע שלא ברשות [ב"מ ק"א ע"א] וכיוצא בזה. והפודה את השבויים אפילו שלא מדעתו, במקום שאינו יכול לבא ולשאל להם אם יש להם ממון או לא, גובה מהם, ואם לקח השר מטלטלי הבורח מעירו וקנאם ישראל, אין חייב להחזיר דקנאם ביאוש, אבל ספרים לא מייאש דודאי ימכרם לישראל.
היכי נפל, שהוחלקה במימי רגליה, רבא אמר כגון שדחפוה חברותיה, למאן דאמר שהוחלקה אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא דאמר ליה איבעי לך לעבורי חדא חדא.
<h2>דף נח:</h2>
כיצד משלמת מה שהזיקה, שמין בית סאה באותו שדה וכו'. ההוא גברא דקץ קשבא דחבריה אתא לקמיה דריש גלותא, אמר ליה זיל הב ליה ל"ג ותילתא, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל בס'. [נ"ט ע"א] והילכתא כוותיה דרב נחמן בדיקלא ארמאה, והילכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה. אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים. אכל סמדר ר' יוסי אומר רואין אותו כאלו הן ענבים עומדות ליבצר. ואפילו אם המשוייר נתקלקל. ונראה דשמין אותו אגב הקרקע כיון דצריכי לשדה.
<h2>דף נט:</h2>
הוה סיים מסאני אוכמא. משמע שלא היו רגילים במנעלים שחורים, אמר רבינו תם דהמנעל היה שחור והרצועות לבנות, כדמוכח בפרק קמא דביצה [ט"ו ע"א] צריך ביצת הגיר להשחירו והיינו דאמר ובשעת השמד אפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנויי.
כתבה לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה לו אבדה זכותה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. בפרק הניזקין [נ"ח ע"א] אמר רב בשטר קנה. אמר ר"י דיש לחלק בין כתבה שטר בפני עצמה לכתבה בתוך שטר של בעלה. ועוד פר"י דהכא לא כתבה אלא חתמה שמוחלת השעבוד, אבל התם מיירי שכתבה בשטר של הבעל שהיא מכרה.
ופסק הלכה כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים, משלמת פירות גמורים. פי' רבינו חננאל מהכא הוא דפשיט לן בפרק (נערות) [נערה] בכתובות [נ"א ע"א] כל העומד ליגדר כגדור דמי לענין בעל חוב, אף על גב דפלוגתא הוא פרק שבועת הדיינים [מ"ג ע"א] לענין שבועה, גבי ענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין או לא.
המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתו בהמתו של בעל הבית וכו'.
השולח (בעירה) [הבערה] ביד פקח הפקח חייב, אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור [המביא את האור חייב] בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו הרוח כולן פטורים. אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת חייב, ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור. פסק רב אלפס אית דפסיק כריש לקיש משום דאמר משמיה דחזקיה, ואיכא דפסיק כרבי יוחנן כיון דלא פליג חזקיה בהדיא.
<h2>דף ס.</h2>
תנו רבנן ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב, ואם לאו פטור, מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו (דחייב), התם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בנזקין בעלמא הוא. ואע"ג דגרמא פטור, אסור לגרום כדאמרינן פרק לא יחפור [כ"ו ע"א]. פר"י נראה אם שנים הביאו יחד אש ועצים וליבו שניהם יחד ואין בכל אחד כדי ללבות דפטירי, ודבר תימא הוא.
השולח (בעירה) [הבערה] ואכלה אבנים או עצים או עפר חייב.
<h2>דף סא.</h2>
עברה גדר גבוה ארבע אמות דרך רשות הרבים או נהר פטור. פר"י דגמרא מפרש ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה, ומיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת, ומיירי שאין עצי דליקה גבוהים מן הגדר, דאם היו גבוהים מה מועיל שהגדר גבוה מן הקוצים, אלא מיירי שעצי הדליקה שוים לגדר או נמוכים ממנו.
<h2>דף סא:</h2>
המדליק בתוך שלו והלך בשל חבירו עד כמה תעבור הדליקה ר' אל(י)עזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור כו', רבי שמעון אומר הכל לפי הדליקה. ומסיק הכל לפי גבהו של דליקה שאם תעבור יותר מהראוי לגובהה פטור והלכה כרבי שמעון.
המדליק את הגדיש והיו בו כלים ונדלקו רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו, וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש ורואין מקום כלים כאלו מלא תבואה [ס"ב ע"א] במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה בשל חבירו, אבל הדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו, ומודה רבי יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא גדיש בלבד, אבל השאילו מקום להגדיש חטין והגדיש שעורין או איפכא, חטין וחיפה בשעורים או איפכא אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רבה הנותן דינר זהב לאשה ואמר הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת של זהב, פשעה משלמת של כסף, דנטירותא דכספא קבלה עלה נטירותא דדהבא לא קבלה עלה.
לרבי יהודה דמחייב בנזקי טמון באש עשו בו תקנת נגזל באש דמשתבע ושקיל, בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא. פסק רב אלפס דמיירי שיש עדים שמסר ממונו אבל אין יודעים כמה, ועלתה בתיקו וכל תיקו דממונא לקולא. וכן פירש ר"י. ובשאלתות דרב האי גאון נמצא שישבע הנמסר ויטול מחצה דכל תיקו דממונא חולקין ורבינו תם פסק דווקא שהמסור מכחיש את הנמסר מיירי הך בעיא דומיא דנגזל בשבועות [מ"ד ע"ב] שהגזלן מכחישו אבל אם המסור אינו יודע כמה, ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול, ולר"י נראה דאיירי שאין המסור מכחישו דומיא דעשו תקנת נגזל באשו דאיירי שאין המדליק מכחישו כי אינו יודע כמה הפסיד. אע"ג דלא קיי"ל כרבי יהודה בטמון מכל מקום מהניא תקנת נגזל במדליק את הבירה דמודו חכמים דמשלם הכל.
ההוא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא, משתבע ושקיל אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינן אי איניש אמיד הוא או מהימן דמיפקדו גביה מישתבע ושקיל. כתב רבינו אבי"ה מי שהפקיד ביד חבירו ופשע בו ויש עדים שאבד דמשתבע המפקיד ושקיל דבר הראוי לו, אבל יש אומרים דההיא דבטש בכספתא לא מיירי בתקנת נגזל, אלא מיירי שיש עדים כמה הפסידו ובעי אי הוה אונס דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא דמנחי מרגלייתא בכספתא וקאמר רב אשי לאו היינו מתני'. כתב המיימון ניזק או נמסר משתבע ושקיל כגון שזרק לו כיסו לים ודוקא בדבר שהוא אמוד בו וראוי לתתו באותו כיס ואם ידע המזיק שהיה בכיס זהובים אך לא ידע כמה הוה המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ונוטל הניזק בלא שבועה עיין לעיל פר"י פרק הפרה [מ"ו ע"א] דלא אמר מחויב שבועה.
<h2>דף סב:</h2>
נר חנוכה שהניח למעלה מעשרים אמה פסולה. פר"י צריך לכבותה ולמעט ולחזור וידליקנה.
מרובה מדת תשלומי כפל מתשלומי ד' וה' (שם) שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים, אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא טובח ומוכר אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה'.
הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' והוא שנשבע ואחר כן באו עדים, וגנב עצמו משלם בלא שבועה בשעת העמדה בדין.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויא זוזא ואחר כך שויא ארבע תברא או שתיא משלם ארבע, אי תברא ממילא משלם זוזא, וכי קאמר רב דמעיקרא שויא ארבעה והשתא זוזא דמשלם קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין והנ"מ לענין יוקרא וזולא אבל גנב (תייש) [טלה] ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל כעין שגנב. והיינו דקאמר [ס"ו ע"א] טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו אבל תשלומי ד' וה' אינו משלם, כדרבי אילעא דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שנוי בידו וקנאו, טבח ומכר שלו הוא טובח. והילכתא כוותיה דתנן כל הגזלנים [משלמין כשעת הגזילה], ואמרי' [לקמן צ"ו ע"ב] כל לאתויי דר' אילעא.
<h2>דף סו.</h2>
והא דמסקינן יאוש כדי לא קני, הנ"מ בגזל דבאיסורא אתא לידיה, אבל מציאה דאשכח קנה בייאוש. אבל רב האי גאון פירש שהגזלן קנה בייאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל, כי הא דאמרינן פרק הגוזל בתרא [קי"ד ע"א] נטלו מוכסין את חמורו.
<h2>דף סז.</h2>
צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. פר"י כשיש לו לבזבז מארבע רוחותיו מיירי, שאם היה פרוץ אפילו מרוח אחת לא פוסל את המקוה כדמוכח במסכת מקוואות [פ"ד מ"ב] גבי טבלא והר"י משימפונ"ש פירש אפילו פרוץ משתי רוחות וכגון שחטטו לקבל צרורות כי ההיא דפרק (קמא) [ד'] דמקוואות [מ"ג] החוטט בצינור לקבל צרורות וכו'.
אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה. והא דאמר עולא בפרק בתרא [קי"ד ע"א] דיאוש קונה פירש רבינו תם דהכא לענין קרבן איירי משום מצוה הבאה בעבירה וה"ה לענין ברכה, עיין פרק הניזקין [נ"ה ע"ב].
<h2>דף סח.</h2>
המוכר לפני יאוש, רב נחמן אמר חייב בתשלומי ד' וה', ורב ששת אמר פטור. פסק רב אלפס הילכתא כרב נחמן.
<h2>דף סח:</h2>
אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש. אבל פקדון מצי מקדיש דברשותיה דמרה איתא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [פ"ח ע"א].
הוא דאמר כצנועים, דתנן הצנועים מניחין את המעות ואומ' כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו. פר"י שיכול לחלל מה שביד חבירו.
אמרו לו צא תן לו, טבח ומכר חייב. פר"י פרק קמא דסנהדרין [ו' ע"ב] משמע אפילו אמרו לו חייב אתה ליתן לו, אסור לבצוע ולפשר כיון שקרוב הדין להיגמר.
<h2>דף ע.</h2>
אמר נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי, דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפרי כתבינן. פר"י דוקא מטלטלי דגזל או דהלואה אבל מטלטלי דפקדון כתבינן שהרי בהקדש תולה הדבר ויש כח להקדיש פקדון שביד חבירו כדאמרינן [בבבא בתרא פ"ח ע"א] ההוא דאייתי קרי וכו'. כתב רבינו חננאל עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אף אמטלטלי דכפריה על מלוה ועל פקדון עיין בספר המצות הגדול.
כל אורכתא דלא כתבי ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע סגי רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל מה דמתעני מדינא שליח שוויה. וכתב רב יהודה גאון כיון דשליח שוויה, אי בעי לבטולי שליחותא מצי עביד עיין ריש פרק אף על פי [נ"ה ע"ב] הילכות הרשאה.
גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם, או ע"פ שנים אחרים, משלם תשלומי ד' וה', גנב ומכר בשבת או ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב (ומכר) [וטבח] לרפואה וכו'.
<h2>דף ע:</h2>
למעוטי שנים אומרים אחד בגבו ושנים אומרים אחד בכריסו דהוי חצי דבר ולא דמי לשתי דיותות דהתם ראוהו כל מה שיכולים לראות. וכן פרק התקבל [ס"ג ע"ב] האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים, והתם פירש ר"י משום [דלאו] דשליש נאמן עיין שם.
אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. פירש ר"י דכל קים ליה בדרבה מיניה חייב לשלם, אם בא לצאת ידי שמים.
<h2>דף עא.</h2>
והא קיי"ל דאין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם, בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב, וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר.
<h2>דף עא:</h2>
גנב שור של שני שותפין [וטבחו] והודה לאחד מהן חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר.
הכא במאי עסקינן כשעמד בדין ואחר כך מת אביו. פירש ר"י כיון דאמרו חייב אתה ליתן לו תו לא הוי קנס, ושפיר מוריש לבניו.
<h2>דף עב:</h2>
גנב ע"פ שנים ונמצאו זוממין וכו' אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות. עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל, רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, והילכתא כאביי.
אין לך בו אלא משעת חדושו ואילך. פר"י בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו לא מהימני בתראי במגו דאי בעו פסלו לקמאי בגזלנותא, דלא אמר מגו בשני עדים דאין דעת שניהם מכוונים יפה.
<h2>דף עג:</h2>
תוך כדי דבור רב לתלמיד בשאילת שלום, אבל כדי שאילת שלום תלמיד לרב לא. פר"י הא דאמרינן פרק תפלת השחר [כ"ז ע"ב] הנותן שלום לרבו וכו', היינו שאומר לרבו כמו לחבירו שאומר שלום עליך ואינו אומר רבי.
<h2>דף עד:</h2>
גנב על פי שנים טבח ומכר על פי עד אחד וכו', גנב וטבח בשבת וכו' גנב והקדיש וכו', רבי שמעון [אומר] קדשים שחייב באחריותן חייב ד' וה'.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמר פטור, ושמואל אמר חייב. והלכה כרב דרבי יוחנן קאי כוותיה.
<h2>דף עח:</h2>
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכו', תנו רבנן הגונב את הקיטעת ואת החיגרת וכו'. תנו רבנן גנב ונתן לאחר, גנב ופרע בהקיפו, גנב ופרע בחובו. עיין פרק המפקיד [עיין בהגוזל בתרא].
<h2>דף עט.</h2>
היה מושכו ויוצא, ומת ברשות בעלים פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. נתנו לבכורות בנו או לבעלי חובו וכו'. פר"י באלו נערות [ל"א ע"ב] פליגי במשיכה לרשות הרבים, והילכתא כאביי ורבא דאמרי משיכה קונה בסימטא אבל לא ברה"ר.
כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. פר"י לענין זה שלא יוכלו לחזור, וכשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות קרקע ניקנית בכסף בשטר ובחזקה.
<h2>דף עט:</h2>
אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של א"י, אין מגדלין תרנגול בירושלם מפני הקדשים, ולא הכהנים בא"י מפני הטהרות, ולא יגדל ישראל חזירים בכל מקום. ולא יגדל אדם כלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלאות, ואין פורסין נשבים ליונים אא"כ הרחיק ל' ריס מן העיר.
<h2>דף פ.</h2>
תנו רבנן רועה שעשה תשובה, אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד, וכן מי שנדר נדר ליקח בית ולישא אשה בא"י, אין מחייבין אותו מיד, אלא עד שימצא הגון לו, ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה, וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים, ואמרו חכמים לא נתכוונה אלא להגון לה.
<h2>דף פ:</h2>
מתריעין על החיכוך. פר"י לא בתקיעת שופר, כדדייק פ"ק דתענית [י"ד ע"א] אלא התרעה בפה בענינו.
אומר לכותי ועושה. פר"י דווקא משום יישוב א"י, אבל צורך מצוה אחרת כגון להביא ספר בשבת דרך כרמלית ללמוד, לא שרינן, ואפי' לצורך מילה לא שרינן דרך רה"ר. ועוד פר"י דביו"ט שני אפי' בב' ימים טובים של ר"ה מותרין כל צרכי מילה לעשותו אפי' ע"י ישראל, אפי' לכרות עצים לעשות פחמים לעשות ברזל, דהא מת דלא שרינן בשבת וביוהכ"פ אפי' ע"י כותים, שרינן ביו"ט שני, ואפי' של ר"ה, צורכי מילה דשרו הלכות גדולות, אמירה לכותי אפי' במלאכה דאורייתא, כש"כ דשרינן ביום שני ע"י ישראל.
<h2>דף פא.</h2>
תנו רבנן עשרה תנאים התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים בכל מקום, ומלקטין עשבים משדותיהם חוץ משדה תילתן, וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית, ומעיין היוצא מתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, ומחכין בימה של טבריה ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה ונפנין אחורי הגדר ואפי' בשדה מלאה כרכום, ונוטל צרור ואפי' בשבת, עיין פרק המוציא מסכת שבת [פ"א ע"א]. ומהלכין בשבילי הרשות עד שתהא רביעה שנייה, ומסתלקין בצידי דרכים מפני יתידות הדרכים, והתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד, ומת מצוה קונה מקומו. [ע"ב] והוא שאינו מוטל על המיצר, ומוטל על המיצר מתוך שמותר לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה. איתמר תנאים שהתנה יהושע אפי' בבבל.
<h2>דף פא:</h2>
זה בא בחבית דבש וזה בא בחבית יין, ונשברה חבית דבש, שופך זה יינו ומציל את הדבש ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבית. פר"י מיירי הכא שאומר לו בעל הדבש לעשותו, דאל"ה לא נוטל דמי יינו כדאמרינן לקמן [קט"ו ע"ב] אין לו אלא שכרו, ומיירי נמי כשעקל בית הבד כרוך עליה, דאל"ה אמר מהיפקרא קא זכינא.
<h2>דף פב.</h2>
ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, ותקן טבילה לבעלי קריין אף לדברי תורה. פר"י האידנא נהוג תלתא סבי כר"י ב"ב בדברי תורה דאמר [ברכות כ"ב ע"א] ד"ת אין מקבלין טומאה כר"י ב"ב לא ביטל תקנת עזרא אלא פליג ואומר דלא ניתקנה מעולם.
עשרה תקנות תיקן עזרא, שיהו קורין במנחה בשבת, ושיהו קורין בתורה בשני וחמישי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה. פר"י משום הכי תקנו ב' וה' משום דאמרו במדרש [תנחומא וירא] משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות וירד בשני, וצ"ל דיום הירידה בכלל, וכן משמע בסדר עולם בי"ח בתמוז עלה ובכ"ט באב נתרצה המקום [וירד משה לפסול הלוחות ועשה עוד מ' יום מל' באב עד עשרה בתשרי וירד משה בי' בתשרי] והלוחות בידו נמצא יום ל' באב עלה בהשכמה וירד ביוהכ"פ שהוא מ' יום חסר לילה וע"כ מתענין ב' וה' יותר משאר ימים.
ושיהיו בתי דינין קבועים בשני וחמישי. פר"י הוא תיקן שבכל עיר ועיר יהיו קבועין עיין פ"ק דכתובות [ג' ע"א].
ושיהיו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת, ושיאכל שום בערב שבת, ושתהא אשה משכמת ואופה בע"ש שתהא הפת מצויה לעניים, ושתהא אשה חוגרת בסינר ושתהא אשה חופפת וטובלת. פי' ר"ת לא תיקן חפיפה אלא בראש ושאר גדולים לא פי' כן עיין פרק בתרא דנידה [ס"ו ע"ב].
<h2>דף פב:</h2>
לא יגדל אדם חזירים פר"י האי דנקט יותר משאר דברים האסורין והאמר במסכת (שבועות) [שביעית פ"ז מ"ג] אין עושין סחורות בנבילות וטריפות ואמרי' פ' כל שעה [כ"ג ע"א] ציידי חיה ועופות שנזדמנו להם מינים טמאים, אבל לכתחילה לא, היינו דווקא בעומד לאכילה, אבל למשוח עורות, וכל חלב מותר למכור, מידי דהוה אסוסים וחמורים דסתמייהו קיימי למלאכה ומותר לעשות בהן סחורה, הכי מפרש בירושלמי [שביעית שם]. אסור לאדם ללמד בנו חכמה יוונית.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחבירו חייב ה' דברים במקום דשייכי כולהו, והיכא דלא שייכי כולהו יהיב ליה הני דשייכי ביה.
<h2>דף פד.</h2>
ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא, א"ל זיל שיימא כעבדא, והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין בבבל, א"ל נפק"מ אי תפס, דאמר רבא נזקי שור באדם ונזקי שור בשור גובין אותו בבבל [גליון: נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור לא] מילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, עבדי' שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות. פר"י בכמה דוכתין בתלמוד דנין דיני קנסות, ובזה"ז דנינן דיני גזילות וחבלות. פסק רב אלפס מנהג ב' ישיבות שמנדין עד דמפייס בעל דינו, וא"נ לר"י דהאי נקטיה בכובסיה עד דשבקיה לגלימיה הוא וי"מ דגזילות הבאות ע"י חבלות, כמו שמכהו עד שיתן לו טליתו לא שכיחא, אבל שאר גזילות שכיחי.
<h2>דף פה.</h2>
צער במקום נזק היכי שיימי, אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם.
הכהו חייב לרפאותו, ואי אמר ליה מזיק אסייך אנא אמר ליה דמית עלי כאריה ארבא, ואי א"ל הב לי לדידי ומסינא נפשאי, א"ל דילמא פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק.
<h2>דף פה:</h2>
שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, כי מיתפח ההוא גברא. פי' תחילה כשהיה בריא.
<h2>דף פו.</h2>
הכהו על ידו וסופו לחזור, אביי אמר נותן לו דמי שבת גדולה וקטנה פי' שבת גדולה שמין אותו כמה היה שוה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה אחר שצמתה ידו וסופה לחזור והדר יהיב ליה שבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבת של כל יום ויום כיון שסופו לחזור, והילכתא כרבא. הקוטע יד עבד עברי של חבירו, אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד, ושבת קטנה לרבו, רבא אומר הכל לעבד, וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות ואי פסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה דלא פחת מלאכה אצל רבו הכל לעבד.
<h2>דף פו:</h2>
המבייש את הערום. פי' שמגלהו אבל מכה את הערום פשיטא שחייב אף על הבושת. והמבייש את הסומא, והמבייש את הישן חייב, וישן שבייש פטור. אינו חייב על הבושת עד שיכוין.
<h2>דף פז.</h2>
ר' יהודה היה פוטר סומא מכל מצות שבתורה. תימא והתנן פ' הקורא את המגילה [כ"ד ע"א] ר' יהודה אמר כל שלא ראה מאורות מימיו ולהכי לא יפרוס על שמע, אבל שאר מצות חייב, אבל ראה ונסתמא חייב מדרבנן וכן הא דאמרי' בערבי פסחים [קט"ז ע"ב] סומא פטור מלומר האגדה, ופריך מאן אמר אגדה בי רב ששת, רב ששת, מאן אמר בי רב יוסף, רב יוסף, ומשני קסבר מצה בזה"ז דרבנן, משמע דסומא חייב מדרבנן, הילכך יכול להוציא בדרבנן. ונראה לי במקום דליכא כהן בעיר אלא סומא, נראה דמותר לקרותו לס"ת ולא יאמר אין כאן כהן, כיון דקריאת תורה מדרבנן יכול הסומא להוציאם, ואי משום ברכה לבטלה הלא גם הרואה פטור מלברך דהא בירך שחרית, אלא שמחייב את עצמו, הכי נמי לא שנא, ואי משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ לא, דבזה"ז אינו קורא אלא החזן וכן הוריתי לגולב"א פעם אחת.
זה חומר אדם מבשור, שאדם משלם ה' דברים ומשלם דמי ולדות וכו'. המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה, והחובל בחבירו ביוהכ"פ חייב בכולן, החובל בעבד כנעני של חבירו חייב בושת ר' יהודה אמר אין לעבדים בושת והילכתא עבד פסול לעדות ויש לו בושת וחרש יש לו בושת ושוטה אין לו בושת וקטן אי מכלמי ליה ונכלם אית ליה בושת ואי לא לית ליה בושת.
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורים, העבד והאשה פגיעתן רעה, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם. פי' ראב"ן כיון דהנשים רגילות לישא וליתן בזה"ז הוי כאילו מינום בעליהם להיות שלוחים, ואם יש עדים חייבים הבעלים לשלם מפני תקנת השוק, ואם אין עדים נשבעת והא דאמרי' [גיטין מ"ו ע"א] אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הכא תתבזה ולא תגזול משא"כ בחובל שאינו נהנה מזה הבעל, דהא לא פטרינן הכא אלא משום דאין לה מה לשלם אבל בפקדון לא ובתשובת רבי מתתיה גאון ורבינו גרשון מאור הגולה, דאין משביעין אשת איש אפי' על פקדון, אלא אם כן יש לה נכסין שאין לבעלה רשות בהן, אך יכתבו עליה פסק דין לכשתתגרש או תתאלמן שתתחייב לשלם, וכן פסק בספר המצות וכן דן הר"ם ז"ל. ועל הנשים המוסרות ויש להם בעלים שמותי משמתינן להן, דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואם יש להן ממון שאין לבעלים רשות בו ישלמו לנמסר, ואפי' נכסי מלוג יחליטו הגוף לנמסר, והבעל אוכל פירות, ואפי' אם תמות בחיי בעלה לא ירשנה בעלה אלא הנמסר יקח הכל גם קרן גם פירות דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ולא לוקח היכא דאיכא פסידא לאחריני, והא דשוינהו רבנן כלוקח ראשון להוציא מיד הלקוחות [ב"ב קל"ט ע"ב] התם אינהו אפסידו אנפשייהו, אבל הכא הנמסר לא פשע וליכא למימר לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו, כמה שפסק ריצב"א על בני המסור, הנ"מ היכי דהמסיר ולא הספיק הנמסר להעמידו בדין, אבל אי קם בדין ונתחייב לא יירשו יורשיו הנכסים.
המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן, מפני שנדון בנפשו, החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן.
החובל בבת קטנה של חבירו, אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה, לאביה, אבל לא אפחתה מכספה, דידה הוא, וכן בבושת.
<h2>דף פז:</h2>
כאן בסמוכין על שלחנו ואפ"ה בניו ובנותיו קטנים יעשה להם סגולה, ולא דמי למציאתם שהוא של אביהן, ואם חבל בהן אביהן פטור, וכשאינה סמוכה על שלחנו אפי' חבל בהן בעצמו חייב.
<h2>דף פח.</h2>
אימיה דרב שמואל מאקרקוניא הוה נסיבא ליה לרבי אבא, ומסיק, [ע"ב] באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.
<h2>דף פט.</h2>
הילכתא טובת הנאה לאשה, פירות תקינו ליה רבנן, פירי דפירות לא תקינו ליה רבנן פר"י דוקא כגון טובת הנאה דכתובה וגונב בהמה נכסי מלוג דמשלם כפל לאשה, דהיינו פירי דפירי דאתי מעלמא, אבל פירי דפירות דנכסי מלוג גופא אית ליה, כדאמרינן פרק הכותב [פ"ג ע"א] לעולם הוא אוכל פירי דפירות.
אמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל.
כל לגבי בעלה ודאי מחלה. פר"י שכותבת לו התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה, דאסור להשהותה בלא כתובה, ולאחר שכתבה לו התקבלתי יחזור ויכתוב כתובה אחרת, ומעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה, כיון דלא נתנה לגבות מחיים. עיין סוף פ"ק דגיטין [י"ג ע"ב] וסוף פ"ק דבבא מציעא [כ' ע"א].
ואפסודי גברא בידים לא מפסדינן נראה לר"י אם יש שום אדם שרוצה לוותר ולקנות מניחין אותו לקנות לפרוע לזה, מיהו אם נחבל בעצמו רצה לזכות בכתובה אין בי"ד חייבין לטרוח כי ודאי מחלה, ואם חבלה בבעלה לא תמכור לו כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אא"כ יתר כתובה מכתובה דאורייתא, המותר תוכל למכור לו.
<h2>דף צ.</h2>
התוקע לחבירו נותן לו סלע, סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ד' [גליון: מאות] זוז.
<h2>דף צ:</h2>
פרע ראש האשה נותן לה ד' מאות זוז הכל לפי כבודו, אמר ר' עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותו כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, מעשה באחד שפרע ראש האשה וכו' עד וגילתה את ראשה וכו' לא אמרת כלום, החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבים.
הכא במאי עסקינן שראוהו בלילה, דהשתא לא מצו למעבד [דינא] עפ"י ראייתו בלילה, ולא עפ"י שמיעת עדים בלילה, דקבלת עדות כתחילת דין ותחילת דין ביום כדאמרי' פ' אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] ואם יעידו אין עד נעשה דיין ופי' טעמא בירושלמי דעדות שאי אתה יכול להזימה, ולפי"ז עדים הקרובים לדיינים אינן יכולין להעיד אכן ר"י מפרש טעם דאין עד נעשה דיין משום דכתיב [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים.
<h2>דף צא.</h2>
מסקי' יש אומד לנזקין. הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחרשה, עבד יוצא לחירות המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב. אמדוהו והיה מתנוונה והולך אין נותנין לו אלא מה שאמדוהו, אמדוהו [והבריא] נותנין לו כל מה שאמדוהו, מן שמיא הוא דרחימו עליה.
רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו הימנו, נותן לו ד' מאות זוז. לא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור, זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכולם. המבייש הזקן נותן לו בושתו שלם בירושלמי [ה"ו] חד בר נש איקפד לרבי יהודה אתו לקמיה דריש לקיש, קנסיה ליטרא דדהבא.
כתב רבינו משה מיימון המבייש ת"ח קונסין אותו ליטרא דדהבא אפי' בדברים, וגובין אותו אפי' בחו"ל, ויש ת"ח שמוחלין וכן נאה להם, והמשקל עיין במיימוני ובהילכות פדיון הבן במסכת בכורות [מ"ט ע"ב].
ומי יהבינן זמן לחבלות, אמרי כי לא יהבינן זמן לחבלות היכא דחסר ממונא, אבל בשת דלא חסר ממונא יהבינן.
<h2>דף צא:</h2>
דתניא מקרעין אמר ר"י מייתי ראייה מקריעה לצורך, כגון על מת שנהנה מה שהוא קורע בשביל צער ואבילות, וגם עיקר קריעה היא מצוה, ואפ"ה אסור לחבול בעצמו או להשחית אפי' לצורך מצוה.
נזיר שציער עצמו מן היין נקרא חוטא פי' ר"ת שאינו חוטא גמור, שהמצוה גדולה מן העבירה, מ"מ קצת חטא יש כמו המתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל"א ע"ב] דקורעין לו גזר דינו, ואפ"ה ליתיב תעניתא לתעניתא.
הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור, אחרים שקצצו חייבין. שורי הרגת, נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו, אתה אמרת לי לקוצצו פטור, א"ל לא שבקת חיי לכל בריה כל כמיניה. פר"י בעדים מיירי, דאי בלא עדים נאמן במגו דאי בעי אמר לא קצצתי כלום. ולא שייכא להא דאמרינן פ' ח"ה [ב"ב ל"ו ע"א] האי מאן דנקיט מגלא ותוביליה בידיה ואמר איזיל ואיגדור דיקלא דפלניא דזבניתא מיניה דמהימן, דהתם לא אמר אקטול אלא איגדור ודרך למכור פירות, אבל לומר לו לקוץ אינו דרך. וכתב הר"ם ז"ל, ראובן תבע שמעון אתה פיטרת בעלי חוביי וערביי בלא ידיעתי, והלה אמר אתה אמרת לי לפוטרם [וכו'] עד בשור העומד להריגה, משמע הא לאו הכי לא מהימן, ונראה לי דאפי' בלא עדים מיירי דאל"ה מאי פריך כל כמיניה לוקמא בדליכא עדים, והא דלא מהימן במגו משום דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שהוא משקר, שאין אדם נותן רשות לקצוץ נטיעות שאין עומדים ליקצץ. הכי נמי אנן סהדי שלא אמר ליה לפטור ערביו כל זמן שלא פרעוהו, ואם יש עדים כמה היה מן החוב ישלם כמו ששוה החוב לימכר, כדתנן פ"ק דמכות [ג' ע"א] אנו מעידין באיש פלוני שגירש אשתו כו', הכי נמי כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואמדינן ואם אין עדים שיודעים שחוב זה לא היה פרוע אז נאמן לומר אתה אמרת לי לפוטרם מגו דאי בעי אמר לא פטרתי אותם דהשתא ליכא מגו במקום עדים ועוד האריך.
אמר ליה איסמייה, א"ל תתרגם מתני' בשור העומד להריגה, ובאילן העומד ליקצץ, ומאי טעמא דאמר אנא בעינא למיעבד הך מצוה, כדתניא ושפך וכיסה וכו' וחייבו רבן גמליאל עשרה זקוקים קראו אחד לס"ת וקדמו אחר עיין פרק כיסוי הדם [פ"ז ע"א].
דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה ואילן זית אפילו פחות כגון רובע הקב. אמר ר' חנינא לא שכיב שבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמניה, אמר רבא ואם היה מעולה בדמים מותר, שמואל אייתיה ליה אריסיה תמרי טעם ביה טעם חמרא, אמר ליה למחר אייתי ליה מקורייהו.
<h2>דף צב.</h2>
ת"ר כל אילו שאמרו דמי בושתו, אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות, ואפי' נותן לו כל ממון שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, וגם לא יהיה המוחל אכזרי. [סנהדרין נ"ח ע"ב] כל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע פסק ר"י וראב"ן פוסק דינו לקרותו רשע ופסול לעדות, ושכנגדו נשבע ונוטל אפי' לא תבעו זה אלא אחר עד שישוב מרשעו ומקבל עליו דין.
<h2>דף צג.</h2>
כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, והוא דאית ליה דינא בארעא, אוי לו לצועק יותר מן הנצעק כו' אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק. לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי מזבח.
האומר סמא את עיני וקטע את ידי ושבר את רגלי חייב על מנת לפטור חייב, קרע כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור פטור, עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב, בין בגופו בין בממונו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ומסקינן יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו. קרע כסותי חייב, ורמינהו לשמור ולא לאבד, לשמור ולא לקרוע, הא דאתי בתורת שמירה לידיה, הא דלא אתיא בתורת שמירה לידיה. מספר הדינין ראובן שהלוה לשמעון עשרה זהובים ואח"כ אמר ראובן לשמעון יהיו המעות בידך למחצה שכר ולמחצית הפסד ונאנסו, חייב שמעון לפרוע כי הכא דאתא לידיה בתורת שמירה אע"פ שאמר לו אח"כ לקרוע חייב אלמא באמירה בעלמא לא ישתנה דינו, ועוד ראייה מפ' הפועלים [צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ושואל להיות פטור מלשלם ומסיק מעיקרא לא שעביד נפשיה משמע אי שעביד נפשיה מעיקרא לא מצי מתנה.
ההוא ארנקי דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדי ההוא גברא, פשע ביה אתו גנבי וגנבוה, חייביה רב יוסף, א"ל אביי והתנן לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו והוה ליה לשמור ובמקום דלא קיץ להו פטור, משמע דהוי ממון שאין לו תובעין, ומיהו אי אמר הגבאי לשומר שמור לי לצורכי חייב לשלם לגבאי.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים, משלם כשעת הגזילה, גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה וכו'.
<h2>דף צד:</h2>
תנו רבנן הגזלנים ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, והני מילי כשאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת מקבלין ודוקא שהחזירו מעצמם אבל ע"י בי"ד כופין להחזיר כדחזינן כמה אמוראין.
בימי רבי נשנית משנה זו פר"ת בימי רבי ולא לפניו ולא לאחריו, ור"י אומר דמיירי בבני אדם שכל ימיהם היו מתפרנסין מן הריבית ומן הגזילה ואם נקבל לא יוכלו לעשות תשובה, אבל אם גזל ונטל ריבית באקראי פעם א' או ב' ורוצה לעשות תשובה מקבלין.
<h2>דף צה:</h2>
הגוזל שדה והשביחה ומכרה לאחר, בא בעל הקרקע ונוטל קרקע מיד הלוקח עם השבח, אבל היציאה משלם לו דהו"ל יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שנוטל היציאה וכן לשמואל בפ"ק דבבא מציעא [ט"ו ע"ב] גבי הכיר בה שלא היתה שלו ולקחה.
ר' יהודה סבר שבח דגזילה דנגזל הוי, ור' שמעון סבר דגזלן הוי ורב פפא אמר דכולי עלמא שבח דעל גבי גזילה דגזלן הוי, כי פליגי למחצה ולשליש ולרביע ר"י סבר כולו דגזלן הוי, ור"ש סבר למחצה לשליש ולרביע, והלכה כר"י אליבא דרב פפא דתניא כוותיה.
<h2>דף צו.</h2>
גזל והשביח ומכר, גזל והשביח והוריש, מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש, השביח לוקח מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, השביח כותי ומכרן לישראל הבא מחמת הכותי הרי הוא ככותי ויחזור הכל לנגזל, והיכא דגזל ישראל וזבין לה לכותי ואשבח כותי והדר כותי וזבין לישראל נשאר בתיקו.
האי מאן דגזל לוליבא ועבדיה הוצי קני, בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו, ת"ש דאמר ר' יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול, מאי לאו הוא הדין נחלקה, לא ניטלה שאני. מצא ר"י בתשובת הגאונים אותו הוצא העליון [והוא] כשני הוצין דבוקים זה בזה ונקראות תיומת נפרד חד מחבריה, ולפי"ז לא ימצא לולב כשר אחד מחמש מאות, וי"ל שאף לדבריהם אינו פסול אא"כ נשתנית מבריתו שהיה מתחילה (ונחלקה בחבור) [בחבור ונחלקה] וכתב בה"ג כעין פירוש זה ופירש דהוצא דדביקי אהדדי, ואין נראה להעמיד דבריהם בשאר הוצין, אבל בקונטרס פירש שני עלין העליונים האמצעיים ששם השדרה כלה נחלקה, ונחלקה השדרה עד העליון שלמטה, עוד אמר ר"י שיש מפרשים שכל עלה הלולב כפולין כל אחד לשנים, בראש הלולב בסוף [השדרה] שני עלין יוצאין הימנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב ואותם שני עלין היוצאין מראש השדרה נקראים תיומת, ומהנהו קבעי דהיינו נסדקה קצת מן השדרה ומיהו אין רוב הלולבין נמצאים כזה, ומ"מ אי משתכח כי האי גוונא ונחלקה בעי מהו.
נראה לר"י הא דקאמרינן לולב שנקטם פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין, דאי התיומת העליון לבדו פסול, מאי איצטריך למימר ניטלה התיומת פסול, כיון דאפילו נקטמה פסול, ומיהו אמר ר"י שיש לדחות דשמא ניטלה איצטריכא ליה דהוי הדר טפי מנקטמה.
<h2>דף צו:</h2>
האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבד לבינתא לא קני, דהדר ומשוי ליה עפרא, אבל לבינתא ועבד עפרא קני, דאי הדר ועבדא לבינתא ההיא לבינתא אחריתי. האי מאן דגזל נסכא וכו' שמעינן מינה דרב פפא דשנוי החוזר לבריתו לא קני ושאינו חוזר לבריתו קני והא דתנן [לקמן ק' ע"ב] נתן צמר לצבע דשנוי אינו קונה, פירש רבינו תם דמיירי שאין מתכוין לקנות אבל מתכוין לקנות שנוי קונה.
ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה, אזל כרב בהו כרבא אהדריה למרייהו, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זילו שומו ליה שבחא דאשבח, א"ל רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח, א"ל פלגא שבחא קאמרינן, סוף סוף גזילה היא והדר בעיניה, ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, א"ל האי איניש גזלנא עתיקא הוא ובעינא למיקנסיה. פסק רב אלפס ש"מ דקנסינן כה"ג ואפילו בחו"ל דהא (דאמר) רב נחמן בבבל היה ותניא נמי בפ' נגמר הדין [מ"ו ע"א] מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג.
גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזילה, מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרי שלך לפניך.
גזל בהמה והזקינה וכו' הלכה כר' מאיר דאמר בעבדים הרי שלך לפניך.
<h2>דף צז.</h2>
התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, והוא שלא ביטלו ממלאכתו.
הלוהו ודר בחצירו צ"ע האיך הלוה רשאי לעשות שום טובה למלוה אפילו דברים שהיה עושה לו בלא הלואה, לא מיבעיא דברים שאין רגילין בני אדם לעשות בחנם כגון חצר דקיימא לאגרא, אלא אפי' שאין רגילין לעשות בשכר. כגון חצר דלא קיימא לאגרא משמע דאסור, וי"ל דווקא מילי דפרהסיא ואוושי טובא, ולתקוף בעבדו בעל כרחו אסור, אבל להשאיל לו כליו או אפי' להשאיל לו סוס מותר, כיון דבלא"ה היה משאילו.
התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה [אמר רב] רוצה שכרה נוטל, רוצה פחתה נוטל, שמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ולא פליגי הא דעבידי לאגרא הא דלא עבידי לאגרא וכו'.
המלוה לחבירו על המטבע ונפסל, אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אומר יכול לומר לו לך והוציאו במישן, והוא דאית ליה אורחא למישן.
<h2>דף צז:</h2>
המלוה לחבירו על המטבע והוסיפו עליו, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, אי לא הוסיפו עליו יתר (משתות) [מחומש] ולא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת, אבל אי זיילי פירי מחמת ההיא תוספת אע"ג דלא הוסיפו חומש, או הוסיפו חומש אע"ג דלא זיילי פירי, מנכה ליה ההוא טופיינא, וה"ה המלוה את חבירו על המטבע ופיחתו ממנו. כך פסק רב אלפס. ובקונטרס פי' שנתן לו פרקמטיא על המטבע לזמן אחד לתת לו, ובתוך הזמן נפסל המטבע, אבל הלוהו המעות מה שהלוהו משלם. ולפירושו נמי אם הלוהו מעות ופירש לו בשעת הלואה שיתן לו מטבע נותן לו מטבע היוצא באותו שעה, דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו. פר"י כגון שהלוהו סאה חיטין ואמר לו תחזיר לי סאה או כך וכך מעות בסאה, דאלו במעות לחודייהו קצב משלם ליה מטבע שנפסל, ולכולהו הני פירושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוהו פורע לו, ואם הם שוים במשקלם נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואע"ג דזילי פירי אינו מחמת חריפותם ואין בכך כלום, אבל אם הוא כעין אותו מטבע עצמו שהלוהו לא גרע מגזלן דאמר לו הרי שלך לפניך.
<h2>דף צח:</h2>
השורף שטרותיו של חבירו, אי דידעי מאי דכתב ביה ליכתבו ליה שטר אחרינא. פי' רבינו יצחק ולא הוי כעד מפי עד, עיין פ' גט פשוט [קס"ח ע"א].
הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, והצורם באוזן פרתו של חבירו והשורף שטרותיו של חבירו. בכולהו פסק רב אלפס דחייב, כאמימר דאמר למאן דדאין דינא דגרמי מגבינן ביה דמי שטרא מעליא. ור"י פירש דפטור אפילו למאן דדאין דינא דגרמי, דאמר ליה הא מנח קמך אי בעית שקליה ודווקא בצלולין, אבל בעכורין לא דלא חזי ליה, והנ"מ דאיידי אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה עוד פי' דאין חילוק בין צלולין לעכורין, אלא היכא דמצי בר אמוראה למישקל, והאי דנקט צלולין ועכורין אורחא דמילתא נקט.
הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבייה ככשורא לצלמי וכן הלכה, והנ"מ במודה דקושטא טענינן ליה ומחמת דשריף ליה לא מצי גבי, אבל אי לא מודה ליה לא משלם, כדמסיק תהא במאמינו.
פירות והרקיבו, והתניא פירות והרקיבו משלם הא דאירקיבו כולהו, הא דאירקיבו מקצתן.
נתן לאומנים לתקן וקילקלו חייבין לשלם, הבנאי שקבל עליו כותל לסותרו ושבר האבנים או שהזיק חייב לשלם, היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר אם מחמת המכה חייב. פסק רב אלפס קיי"ל [דאין] אומן קנה בשבח כלי ודלא כרב אסי.
<h2>דף צט.</h2>
ואי בעית אימא דכולא עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף פר"י הלכתא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, עיין פ"ק דקדושין [עיין ע"ז י"ט ע"ב].
<h2>דף צט:</h2>
תנו רבנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם, והוא דעביד בשכר.
מראה דינר לשולחני פסק רב אלפס אפילו אם השולחני הדיוט לא מחייב לשלומי, אי לאו דמודע ליה דעליה סמיך. ור"י חולק דהא לעיל גבי ר' (חנינא) [חייא] משמע אם היה הדיוט חייב לשלם.
ההיא איתתא דחזיא דינר לרבי חייא א"ל שפיר הוא, לסוף אתיא ליה ואמר' ליה לא נפיק לי, א"ל לרב זיל חלפא לה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש ומסיק לפנים משורת הדין הוא דעבד, דהא ר' חייא אומן היה ולא צריך למיגמר ובחנם עבד.
<h2>דף ק.</h2>
מאן דאין דינא דגרמי רבי מאיר וס"ל כוותיה במחיצת כרם שנפרצה, וכן דן את הדין, ומראה את הדינר לשולחני, ושורף שטרותיו של חבירו, ומוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו ומסור דאחויי כל אילו דינא דגרמי אבל זרק כלי מראש הגג דלעיל פ' כיצד [כ"ו ע"ב] ונותן סם המות לפני בהמת חבירו ומבעית חבירו [נ"ו ע"א] כולהו גרמא בניזקין הן ופטורים לכו"ע, ופר"י כל היכא שהוא בעצמו עושה היזק, ומחיצת הכרם ע"י שהוא מתייאש כאילו עושה מעשה, ועוד דכל הני דינא דגרמי בשעת שעושה מעשה עושה היזק.
ומחיצת הכרם ולא אמרינן ראשון ראשון בטל כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"א] המערה יין לבור, ופירשו רבי אב"ן ורבינו שב"ט ורבינו יב"א היכא דידע בנתיים ושוב ניתוסף אמרינן ראשון ראשון בטל, ואי לא ידע בנתיים אמרינן מצא מין את מינו וניעור, ומכאן פוסקין אם חתיכת אסור נפלה בס' היתר ולא הכיר בה עד שנפלה אחרת הר"ז אסורה אם אין בהיתר כדי לבטל שתיהן, אבל אם הכיר בה וידע שיש בה היתר לבטלה אפי' אם נפלה אחרת אין צריך בטול כנגד שתיהן, וכן מסיק בתוספתא דפ' בתרא דתרומות [פ"ו ה"ו] אההיא דסאה תרומה שנפלה ולא הספיק להגביה וכו' ומסיים בתוספתא אמר ר' אלעזר במד"א שלא ידע בה אבל ידע בה ואח"כ נפלה מותרת, ומילתא דר' יוחנן בידע והכיר שעירה יין נסך ואח"כ שכח ועירה פעם שנייה וכן עשה כל היום, דאי לא שכח הו"ל מזיד ואמר ר' יוחנן בירושלמי בפ"ק דחגיגה [ה"ח] כל איסורים שבתורה שריבה עליהן אם בשוגג מותר, ואם במזיד אסור. וכתב רבינו מיימון בפ' ט"ו דאיסורי מאכלות [הכ"ה] כיון שהוא קנס אין איסור תערובות זה (על זה) אלא לזה העובר שבטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר, ובאיסורים שהן מדבריהן מבטלין איסור לכתחלה. עיין פ' (כלל גדול) [כל הבשר] (ק"ד ע"ב) ובפ"ק דביצה [ד' ע"ב] ובבכורות [כ"ז ע"א].
<h2>דף ק:</h2>
נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה כו', רבי יהודה אומר אם השבח יותר על היציאה נותן לו היציאה והלכה כרבי יהודה.
<h2>דף קא.</h2>
יש שבח סמנים על גבי הצמר או לא תיקו.
<h2>דף קב:</h2>
תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטים ולקח בהן שעורים או איפכא, תני חדא אם פיחתו פיחתו לו לשליח ואם הותירו הותירו לו, ותניא אידך אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. פירש רבינו חננאל כיון דקיי"ל כר' יהודה חזינן אם נותן לו בתורת שותפות אם פיחתו לשליח פיחתו מפני שהוא משנה ואם הותיר הותיר לאמצע ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות לו חטים לאכילה, או לסחורה, אם פיחתו פיחתו לשליח, אם הותיר הותיר לבעל המעות פר"י מכאן יש להוכיח אם נותן אדם לחבירו מעות למחצית שכר, וא"ל ע"מ שלא תלוה אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע, אם ישנה וילוה על חובות, אם פיחתו פיחתו למקבל, ואם הותיר הותיר לאמצע, כיון דאם לא שינה מה שהפסיד על הנותן חצי אין כאן ריבית. המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומתו, ופסקו הגאונים דווקא שלא הרויח בו, אבל אם בטל כיסו והרויח חייב לתת לו הריוח, כגון אם הפקיד פקדון אצלו ואמר לו מתי שתרצה תשתמש בו, ואח"כ תבע ממנו פקדונו ולא נתן לו, והרויח בו צריך לתת לו הריוח, וכן פסקו באחד שעירב מעות חתנו במעותיו שצריך ליתן לו ריבית כפי הפחות שנותנים בעיר.
תנו רבנן הלוקח שדה בשם חבירו, אין כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת, כופין אותו למכור. פי' ראובן קנה שדה משמעון ואמר לו ללוי קניתי אותה, ואחרי כן אמר קניתי אותה ליהודה, אין כופין את המוכר לכתוב שטר ליהודה, ואם אמר ליה מתחלה על מנת כן כופין אותו. הלוקח שדה בשם ריש גלותא וכו'.
<h2>דף קג.</h2>
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא וכו' רב לטעמיה כו' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. ואנו קיי"ל כרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן פר"י לאו דוקא דמיהן היינו פירות אלא אפילו מעות מותר לקבל.
הגוזל חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפי' למדי, ולא לשלוחו אבל נותן לשליח בי"ד, ואם מת יחזיר ליורשיו.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש אינו חייב לילך אחריו.
<h2>דף קד.</h2>
איתמר שליח שעשה בעדים רב חסדא אמר הוי שליח, רבה אמר לא הוי שליח פר"י עשאו בעדים ולא אמר לו שלח לי על ידו והלכה כרב חסדא דהוי שליח ואם נתנם לו פטור אבל אי לא בעי למיתבינהו ליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה כל זמן שאינו מביא הרשאה.
איניש מהימנא הוא ואי בעית לשדורי שדר אבל אם הוליכו במקום סכנה היה חייב, דהוא עצמו לא היה יכול להחזירו לו במקום סכנה, כדאמרינן [לקמן קי"ח ע"א] המפקיד אצל חבירו ביישוב לא יחזיר לו במדבר.
<h2>דף קד:</h2>
אין משלחין מעות בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה, ורבי יוחנן אמר משלחין. והילכתא כשמואל דאמר דאין משלחין פר"י כגון שאמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעותיי על ידי פלוני, ואחר כך חתם דיוקני שלו עליו, [ואפילו] עדים חתומים עליו שזהו דיוקני שלו, אבל אם היה בעצמו חתום עליו יכול לשלוח לו ור"י פסק כרבי יוחנן דמשלחין.
פסק רב אלפס היכא דשדר ליה לחבריה, שדר לי מידי דאית לי גבך בהדי פלניא, ויהביה ניהליה, לא מיחייב באחריותיה, דהכי נהיגי תגרי וקיי"ל כה"ג דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא. י"מ דיוקני שנתן עץ ואומר לו מי שיביא לך עץ השייך לזה תן לו, עוד מפרש דיוקני חותם. וכתב בספר המצות, ראובן שיש לו פקדון ביד שמעון ובא לשמעון כתב ולא הכיר שהוא כתב יד ראובן, אפילו אם היה כתוב בו סימנים ואותות שביניהם בייחוד אין משלחין, ואם עבר שמעון ונתן הפקדון, אם ראובן כופר ואמר לא שלחתי לך חייב שמעון לשלם. יש מי שהורה שישבע ראובן ואח"כ יטול (ויש אומרים שישבע שמעון שבועת היסת שכתב כזה בא לו ויפטר אפילו אם אבד הכתב וכן הוא שתי דיעות במרדכי דף מ"ח עמוד ג'). לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמישים מיד שמעון, ובא ראובן ואמר לא שלחתיו אלא להביא עשרים וכן הביא לי, לוי נשבע היסת שכל מה שנתן לו נתן לראובן, וראובן נשבע שלא נתן לו אלא עשרים ושמעון ישלם, ואם טען שמעון שלחת לי כתב ידך ליתן כך וכך והמשלח כופר, ישבע שמעון היסת שכתב ידו בא לידו, ואם טען השליח אבדתי ישבע בפני המשלח כדאמרינן פרק הזהב [נ"ח ע"א].
ולשמואל מאי תקנתיה, כי הא דרבי אבא וכו', עד אפילו אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמיה יתמי, והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום היא, אלא ניקניניהו ניהלך אגב ארעא, ואת כתוב התקבלתי, פר"י מה שכותבין בהרשאות אגב ד' אמות לאו דוקא ד' אמות, דאמרי' בפ"ק דקדושין [כ"ו ע"ב] קרקע כל שהו, ומה שכותבים אפי' לאדם שאין לו קרקע כלל עיין פ' אע"פ. [נ"ד ע"ב].
<h2>דף קה:</h2>
הכופר בפקדון נעשה גזלן וחייב באונסין, והוא דאתו סהדי ואסהידו דההוא שעתא הוה גביה.
<h2>דף קו.</h2>
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי, נשבע ואחר כך באו עדים חייב. דהילכתא כרב נחמן ואפילו אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא, ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מחייב לשלומי דמצרף בהדי קמא.
כתב הר"ם ז"ל בשם רבו הכהן אם נשבע אדם לחבירו ואחר כך תפס משלו שלא בפנינו דיכול להישבע שהדין עמו ואותו נשבע לשקר.
<h2>דף קז.</h2>
והילכתא כוותיה דרב יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב [שמות כ"ב] כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב.
<h2>דף קח:</h2>
נגנבה באונס פר"י דאין גניבה [קרויה] אונס אלא [לסטים מזוין] כדמוכח פרק הכונס [נ"ז ע"א].
נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, אמר אביי אם שומר חנם הוא רוצה עושה עמו דין ואינו נשבע כן הלכה.
בעלי חובים באין ונפרעין ממנו כהאי גוונא אמרינן בדוכתין אחריתי [נדרים מ"ג ע"א] המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו עיין בנדרים.
<h2>דף קי:</h2>
אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, תיפוק בלי חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה פר"י דמיירי שנפלה מן האירוסין דאי מן הנשואין לא שייך למימר דאדעתא דהכי לא איקדשה, ואם תאמר אדם שקנה חפץ ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה, ויש לומר לשם תלוי בדעת המוכר אבל הכא תלוי בדעתה. נפלה לפני יבם מומר עיין ביבמות [ל"ט ע"א].
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם, ואם הוא דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם. גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. פסק רב אלפס, השתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה, וקיימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין ממקרקעי בין ממטלטלי, אבל הניח להן אביהן מעות של רבית אין חייבין להחזיר. הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן והאי דחייב להחזיר מפני כבוד אביהם היינו בשעשה תשובה, ולא הספיק להחזיר עד שמת.
פלוגתא דרמי בר חמא ורבא רשות יורש אי הוי כרשות לוקח.
גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו פר"י דווקא לא נתיאשו אבל נתיאשו נהי דגבי מכח דרבי נתן מטעם גזילה לא גבי. ונפקא מינה אם מחל גזלן ראשון לשני או שפרע לשני. בספר החכמה מכאן היה (פ"ראם) [דן רא"ם] וכן הסכימו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ביאוש הרי הוא ברשות בעלים, ואם הפקידוהו בעלים או שנגזל מהן ובא אחד ולקח מן הגזלן או מן הנפקד יכולים הבעלים להזמין לדין הגזלן השני, או הנפקד השני, ואפילו הם שלישים או רביעים דין אחד להם, ואם השומר הראשון עם השני במלאכתו לא נפטר השני בכך כי שמירה בבעלים לא פטרה אלא עם בעל הממון כדאמרינן בהשואל [צ"ו ע"ב] לא צריכא דאגרא איהי פרה מעלמ' ונסבה וכו'.
<h2>דף קיב.</h2>
הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה. נראה לר"י דבגניבה ואבידה חייבין הואיל ונהנה ממנה כדאמרי' פרק השוכר האומנין [פ' ע"ב] גבי וכולן שאמרו טול את שלך, פסק מהרר"ם ז"ל המלוה לחבירו למחצית שכר ומת הלוה צריך להניח הממון ביד אלמנתו או ביד היורשין כדאמר הכא משתמשין בה כל ימי שאילתם.
בר חמוה דר' ירמיה טרק גלי באפיה [דרבי] ירמיה, אתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה שלו הוא תובע, אמר ליה אייתינא סהדי דאחזיקי ביה בחיי אבוה, אמר ליה וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, [ע"ב] אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רבי חמא בר אושעיה תינוק שתקף ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו, וכשיגדיל יביא עדים, התם לא קיימא ארעא בחזקה דאבוה, אבל הכא קיימא ארעא בחזקה דאבוה פר"י אפי' אם הי' ר' ירמיה בתוך הבית, כיון דקיימא בחזקה דאבוה.
<h2>דף קיב:</h2>
(ש)מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, שהיה הוא חולה או הן חולים או עדיו מבקשין לילך למדינת הים, ושלחו לו ולא בא. פר"י דמשמע הכא או שלחו לו וכן פירש ר"ח משמע דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד עד שיהא הוא חולה או עדיו חולין ופתחו ליה בדינא ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן ואפילו היכא שקבלו בדיעבד שלא בפני בעל דין כתב ריב"א דלא הוי עדות וראייה מפ' ב' דכתובות [כ' ע"א] דאמר אין מזימין את העדים אלא בפניהם ויש דוחין, עוד פירש רבינו יב"א שהיה הוא חולה קאי אתובע שירא שימות ויורשיו אין יודעין לחקור אחר עדים, אבל אם חלה הנתבע לא יקבלו העדות דמה לי עתה מה לי לאחר מותו.
לבי"ד הגדול קאזילנא פר"י שיש בה"ג דוקא נתבע מצי לאישתמוטי בהני, אבל תובע אינו יכול לומר תן לי מנה או תבא עמי לבי"ד הגדול, אבל לר"ת נראה דכש"כ תובע, דהשתא נתבע שבערמה עושה לפטור עצמו כש"כ תובע, עבד לוה לאיש מלוה ואפילו לוה אמר לבית דין הגדול קאזילנא. והא דאמר פרק זה בורר [ל"א ע"ב] אמר אמימר כופין אותו והולך לבית הוועד ומסיק התם הנ"מ מלוה אבל לוה לא, מקום הועד ובי"ד הגדול תרי מילי נינהו דבית הגדול היינו גדול בחכמה.
הילכתא מקיימין השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. פר"י נראה אפילו אין עדיו חולין ואפילו ליכא כל הני והטעם דקיום שטרות דרבנן אבל קבלת עדות דאורייתא ולהכי לא מקבלין אלא בפני בעל דין.
ואי אמר קבעו לי זימנא דמייתינא סהדי ומרענא לשטריה קבעינן ליה, ואי לא אתי בזימנא נטרינן ליה שני וחמישי ושני, ואי לא אתי כתבינן ליה פתיחא עליה ומשמתינן ליה תשעין יומין, תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא דילמא אזוזי טרח וניזוף, תלתין יומי מיצעי אמרינן דילמא [טרח ומזבין, בתראי דילמא] ההוא דזבין טרח אזוזי, והנ"מ דקמישתמיט אישתמוטי וקאמר אתינא, אבל לא אמר אתינא לאלתר כתבינן, והנ"מ מלוה אבל פקדון לאלתר כתבינן, והנ"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן אדרכתא דילמא שמיט ואכיל להו, ומייתי הך סהדי ומרע לשטרי וליכא לאישתלומי מיניה, וכי כתבינן אדרכתא אנכסיה מודעינן ליה, והוא דמקרב כגון דאזל שליחות בג' בשבתא ואתי בארבע וקאי בחמשה בבי דינא.
אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי, והני מילי בשמתא, אבל בפתיחא לא דבעי למיתב שכר פתיחא, והוה ליה הוצאת ממון ואין מוציאין ממון על פי עד אחד. מכאן משמע דמנודה צריך ליתן שכר הנדוי. גם מכאן פסק הר"מ ז"ל דסרבן בי"ד צריך ליתן לו כל הוצאת שיוציא עליו להכניעו דמאי שנא משכר פתיחא.
<h2>דף קיג.</h2>
האי מאן דכתבינן פתיחא עילויא על דלא אתא לדינא, כי אתא לדינא קרעינן ליה לפתיחא. אדלא ציית, כי אמר צייתנא קרעינן ליה לפתיחא קבעינא ליה זימנא שני וחמישי ושני ועד למחר לא כתבינן עליה פתיחא רב אשי איקלע לבי רב כהנא חזי איתתא דאיקבע לה זימנא בצפרא וכתבו עלה פתיחא לאורתא והא דאמרינן לא כתבינן עד לאחר שני וחמישי הנ"מ בגברא דלא שכיחא במתא אבל איתתא כיון דשכיחה במתא ומרדה מעיקרא מורדת היא. לא קבעינן זימנא לא ביומי ניסן, ולא ביומי תשרי, ולא במעלי יומא דשבתא, ולא במעלי יומא טבא, אבל בניסן לבתר ניסן, ביומא תשרי לבתר תשרי קבעי', אבל במעלי דשבתא לא קבעינן משום דמיטריד בשבתא.
אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס הגבאין, ואין נוטלין מהן צדקה, אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.
דבר שאין מתכוין מותר כאן מוכח דרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין שרי אפילו לבישה, ומוכרין כדרכן פירש אפילו לבישה.
במוכס העומד מאיליו או במוכס שאין לו קצבה מותר ללבוש כלאים להבריח המכס, דווקא שאין לו קצבה דאי במוכס שיש לו קצבה דינא דמלכותא דינא. המלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח חצרו ושדהו אינו גזל ומותר ליהנות בו, והלוקח אותו מן המלך הרי הוא שלו, ואין הבעלים יכולים להוציאו שזהו דין המלכות שלוקחין כל ממון שמשיהן כשכועסים עליהם אבל מלך שלקח חצר או שדה של בני המדינה הרי הוא גזלן וכל הקונה מידו הבעלים מוציאין מידו. כללו של דבר כל דין שיחזיק המלך לכל אדם אינו גזל אבל אם לוקח מאיש אחד שלא כדת הרי זה גזל. בפרק (ארבע) [חמש] דהילכות גזילות אסור לקנות דבר הגזול אפילו לאחר יאוש והוא שיודע בודאי שהיא הגזילה עצמה. גזל בית אסור לדור בתוכה וליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים.
נודרים להרגים ולחרמים ולמוכסים פר"י יהודים הנשבעים לשרים שלא ילכו לעיר אחרת יחשב בלבו היום, ואם ישביענו כל ימי חייו יחשב בלבו עד שיראה לו, או כמה ענינים עיין במסכת נדרים [כ"ח ע"א].
רב אשי אמר הכא במאי עסיקינן במוכס כותי כדתני' כותי באין עליו בעקיפי' דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קדוש השם. וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא.
<h2>דף קיג:</h2>
גזל הכותי אסור אבידתו מותרת תניא ר' פנחס בן יאיר אומר כל מקום שיש חלול [השם] אף אבידתו אסורה, אמר שמואל טעותו מותרת פר"י דאסור להטעותו במקו' שהכותי יודע שהוא גוזל לו והוא עושה כאינו יודע פירש רשב"ם דווקא כשהכותי טועה מעצמו אבל אסור להטעותו.
נמצא בשם הרבי מאיר [נוסח מהר"י ווייל, נמצא בשם גדולים] שני יהודים שהכו זה את זה והלך השלטון בבית הכנסת וצוה לקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון אחרים אם יכולים בשום פנים להתפשר ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק כל הזיקו.
גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועבירנא עלייהו. האי מאן דאישתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא והני מילי שותפא אבל באריסא לא. בר מתא אבר מתר מיעביט והני מילי דהאי שתא אבל משנה שעברה לא. מכאן ראייה שכל אחד מן העיר יכול לעכב את חבירו שלא ילך מן העיר עד שיפרע מס שלו.
האי בר ישראל דידע סהדותא ואזל ואסהיד בדיני כותים, משמתינן ליה משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא. פירש רבינו תם ואף על פי שמעיד אמת. [קי"ד ע"א] ולא אמרן אלא בחד סהדא אבל בתרי לא וכל דבר שבדיניהן עושין כמו בדינינו אם העידו לא משמתינן ליה ומכאן מדקדק ר"י הא דמשמתינן ליה לחד סהדא הני מילי לאפוקי ממונא אבל לאוקמי בידא דכותי כגון ישראל תובע ממון מכותי וישראל מעיד שפרעו או שאין הכותי חייב לו כלום לא משמתינן ליה שהרי אף בדינינו אנו מחזיקין ממון אפומא דחד ואפילו בלא עד מוקמינן ממון אחזקתיה. אדם חשוב דמהימן כבי תרי סליק בתיקו ולא משמתינן ליה ואפילו חד סהדא דמשמתינן נראה לר"י דלא משלם מדקא משמתינן ליה ולא קאמר עד דמשלם כדקאמר בתר הכי ובספר ראבי"ה היכא שלקחו כמו שרגילין ליקח יהודי וכותי צריך להעיד מפני חלול הש' רק יתרה לישראל תחילה ואומר לו שיעיד.
<h2>דף קיד.</h2>
האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה משמתינן ליה, עד לקביל עליה כל אונסא דמתיליד' ליה דאמר אריא ארבעת לי אמצראי פירש רבינו תם היינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו הכותי אבל אם הכותי נותן לו יותר לא משמתינן ליה, ובפרק לא יחפור [כ"א ע"א] אמרינן לא ישכיר ביתו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי אחרים שרי. ויש לומר דהתם מיירי שאין מוצא לישראל לשכור. וריצב"א מחלק בין מכר לשכירות. ומהאי טעמא פסק הרמז"ל מי שמעמיד חבירו ערב לכותי, עליה דידיה רמיא לסלוקי ואפי' אם הכותי העליל עליו שלא כדין, דאמ' ליה אריא ארבעת לי במיצראי ודוקא שהערב אינו מודה שהכותי פוטרו בפניו אבל אם הודה שפטרו בפניו או יש עדים שפטרו נראה דפטור הלוה.
נטלו לו המוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו אחרת הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן. המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים הרי אילו שלו. פר"י הוא הדין דאין מקבלין מתנות מתיבת מוכסים.
נתנו לו כסות אחר אם נתנו לו בעוד שהבעלים של אותו כסות מרדפים ולא נתייאשו אף על פי שלאחר שבאו ליד זה נתיאשו חייבים להחזיר לבעלים הראשוני' דשנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני, אבל יאוש ואחר כך שנוי רשות קני ומכל מקום אם בא להחזיר ואמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזירו לבעלים הראשונים.
פסק הרמז"ל על דליקה שנפלה והיתה קופצת מכאן ולכאן וברחו בני אדם מן העיר מפחד הדליקה ועמד יהודי אחד והציל ספר אחד ובעליו בורחין מן העיר אינו חייב להחזירו דמצי אמר מהפקירא קזכינא.
<h2>דף קיד:</h2>
נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ומהלך בתוך שדהו, ונוטל את נחילו, אם הזיק משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ הסוכה על מנת ליתן דמיה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר, קוצץ על מנת ליתן דמיה. אמר רב אשי אין כותי מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר, תנאי בית דין שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכו של חבירו ומציל את נחילו ונותן את דמי סוכו מתוך נחילו, וכן תנאי בית דין שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל את דמי יינו מתוך דובשנו (איתא) [איכא] דאמר דהני הילכתא נינהו. ופסק רב אלפס דקימא לן כמתניתין דאמר אין לו אלא שכרו. וקאמר נמי בסוף פרק מרובה [פ"א ע"ב] דיחידאה לא קאמר.
המכיר ספריו וכליו ביד אחר, אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר (שזה אומר) שזה מכרו לאחר ולקחן זה הימנו ומוקמינן ליה כגון שבאו בני אדם ולנים בתוך ביתו ויצאו ואנקוביאות על כתפיהם והכל אמר נגנבו כליו וספריו של פלוני והוא עומד והפגין בלילה נגנבו לי כליי וספריי. לא שנו אלא בבעל הבית שעשוי למכור כליו וספריו אבל בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וספריו לא בעי כולי האי וכגון שיש עדים שאילו כליו של זה. בספר המצות מחלק בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בבעל הבית העשוי למכור את כליו לא בעי כולי האי כיון דיצא לו שם גניבה בעיר ומגו דנאמן לומר השאלתים והשכרתים נאמן לומר נגנבו ממני. ורבינו תם פירש באדם שאינו גס בה ואינו רגיל להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר השאלתים והשכרתים.
ישבע כמה הוציא ויטול. פירש בקונטרס לפני יאוש מיירי דאי לאחר יאוש קנה המחזיק בהן ביאוש ושנוי רשות אמנם בספרים לעולם אינו מיאש כדאמר פרק אילו מציאות [כ"ד ע"ב] שאני נהר בירן כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה ועל ספרים שקונים מן גזירות ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי דמיהם.
<h2>דף קטו.</h2>
גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון. ורבי יוחנן אמר הדין עם השני והלכה כרבי יוחנן דאמר עשו תקנת השוק אבל גנב מפורסם לא עשו תקנת השוק. גנב ופרע בתוכו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק. שוה מאתן במאה עשו בו תקנת השוק. והילכתא בכולהו עשו תקנת השוק לבד מגנב ופרע בחובו וגנב ופרע בהיקיפו. נראה לר"י דלא קאי ארבא כן הלכה. [ויש אומרים] עשו תקנת השוק בגנב מפורסם (אמר המגיה. במרדכי דף נ' כתב בשם האלפס גם כן דלא קאי על רבא ובשם ר"י שכתב בשם רבינו תם כתב שכולל גם כן גנב מפורסם אם כן קאי על רבא וכן באשיר"י דף קמ"ה ומביאו בשם התוספו'. ובתוספות שלפנינו דף קי"ד כתוב דלא קאי ארבא. לכן הגהתי ויש אומרים). פסק רבינו אב"ן דאם נפלה דליקה בעיר או שבאו שוללים ומכיר כליו וספריו ביד אחר אם אינו עשוי להשכיר את כליו ישבע כמה הוציא ויטול ועוד פסק ישראל שלקח כלים וספרים מגנב מפורסם ישראל ומכרן לישראל אחר והוציאן גוי מן הלוקח בדיניהן ואמר שלי הן שנגנבו ממני ויש עדים שמגנב מפורסם קנאם ישראל הראשון חייב להחזיר דמים ללוקח שני ולא מצי אמר הכותי שהוציאם ממך שקרן הוא ולא היו שלו כיון דמגנב מפורסם קנאם. והלוקח מגזלן עשו בו תקנת השוק בדבר שאין ידוע שגזלן אבל בדבר ידוע שגזלן או גנבן לא עשו בו תקנת השוק אפילו מגזלן עצמו לא יגבה מעותיו כדאמר [ב"מ ט"ו ע"א] הכיר בו שאינה שלו ולקחה.
הוה מסיק ביה גברא ד' זוזי אייתי ליה גלימא ויהיב ליה ארבעה זוזי אחרינא, אמר רב כהן גלימ' בהני ארבע זוזי קמאי יהב לה, והוה ליה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו, אבל בתראי הימוני הימניה, נרשאה גנב סיפרא זבניה לפפונאה בתמנן זוזי, אזל פפונאה וזבני למחוזא במאה ועשרים לסוף הוכר הגנב. מריה דספרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ושקל סיפרא ואזל מריה דספרא ושקל ארבעים מפפונאה ותמנן מגנבא.
זה בא בכדו של דבש וזה בא בחביתו של יין, נסדקה כדו של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש אין לו אלא שכרו [ע"ב] ואם התנה עמו חייב ליתן לו. שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. ולימא מהפקרא קזכינא. בדעקל בית הבד כרוך עליה.
<h2>דף קטו:</h2>
פסק הרמז"ל ראובן ושמעון שהלוו על משכון וביד ראובן היה המשכון, ותפשו השר ולקח את כל אשר לו וגם המשכון ונתפשר עם השר, והחזי' לו המשכון ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון, כי אומר שמעון שהשר שלו מוחזק על שר של ראובן והיה כופה להחזיר המשכון בחנם. נראה דאין לו לראובן אלא שכרו כדאמר שטף נהר חמורו וחמור חבירו. ומוקמינן דבעלים יכולים להציל על ידי הדחק ובנדון זה אומרים כמה אדם הדר תחת השר מוחזק רוצה ליתן ליקח אותו משכון מיד השר.
<h2>דף קטז.</h2>
ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן את שלי חייב ליתן לו ולימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים ומעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו דאמר ליה משטה אני בך. מכאן הוכיח הרמז"ל וכן לשכר שדכנים שאינו חייב לתת לו אלא שכר טורחו. אמנם בספר אור זרוע כתב בשם רבינו שמחה לתת לו כל אשר נדר לו וראייה מדמזדבן מילי בדינרי. מיהו אם אותו כופר ואומר לא התניתי לתת לך אינו צריך שבועה דליכא דררא דממונא.
אם אמר טול דינר בשכרך והעבירני חייב לתת לו דינר, מאי שנא רישא מאי שנא סיפא, הכא בצייד ששולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתין.
רב ספרא הוה שקיל ואזיל בההיא שיירתא, ליווה בהדייהו ההוא אריא, כל אורתא שדו ליה חמרא דחד מינייהו, ההיא אורתא דמטא לרב ספרא שדא ניהליה לחמרא ולא אכליה, קדם רב ספרא לצפרא וזכי ביה בחמריה, למה ליה דזכה ביה, אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. פר"י הא דאמרינן [ב"מ כ"ד ע"א] המציל מן הארי הרי הוא שלו, התם הארי רודף אחריו ורוצה לטרוף, אבל הכא הארי היה עמהם לשמרם מחיות ומלסטים, ופעמים לא היה רעב לאכול מה שנתנו לו.
ירד להציל ולא הציל מהו איתיביה השוכר את הפועלים להביא לו כרוב ודורמסקין ומצא שמת או הבריא נותן לו שכירתו משלם. התם עביד שליחותי'. פר"י הכא נותן לו יותר משכר טרחו משום דדרך בשביל חולה ליתן יותר.
<h2>דף קטז:</h2>
תנו רבנן שיירא שהייתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם מחשבים אף לפי נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים, ורשאים החמרים להתנות שכל מי שאבדה לו חמור יעמידו לו חמור אחר, אבדה בכוסיא אין מעמידים לו אחר כוסיא פי' בפשיעה.
רשאים החמרים להתנות. כתב הרמז"ל דבלא קניין איירי כדאמר פרק בית כור [ק"ו ע"ב] בההיא הנאה דצייתי להדדי גמרי ומקני.
ספינה שהיתה מהלכת בים ובא עליה נחשול לטובעה והקילו במשאה. מחשבים לפי משאוי ואין מחשבים לפי ממון, ורשאין הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה יעמידו לו ספינה אחרת. פר"י אין רשאין להתנות בעל כרחו של אחד מהם אלא פירש רשאין להסיע ממון על תנאי שעשו כבר מדעתו, כמו [ב"ב ח' ע"ב] רשאין בני העיר להסיע על קיצתם ואם פירש למקום שאין הספינה הולכין אין מעמידין לו אחרת.
תנו רבנן שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפ', ועמד אח' והציל הציל לאמצע, ואם אמ' לעצמי אני מציל הציל לעצמו, היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי לא כלום היא ואי דאין יכולים להציל אפילו לא אמר נמי, הכא בשותפות עסיקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו, אמר דמיפלג, פליג, לא אמר לא פלוגי.
פסק הרמז"ל על ראובן ושמעון הדרים תחת שר אחד והיה להן חוב אחד בשותפות ויצא ראובן משם לגור תחת שר אחר וכעס עליו השר ואמר לשמעון את חלקך אסייעך וחלק ראובן לא אסייע, אם אמר שמעון לעצמי אני מציל לעצמו הוא מציל, וכן הדין בחוב שהוא מקולקל ואחד מן השותפין רוצה להוציא יציאה עליו והאח' אינו רוצה להוציא יכול להציל עצמו.
תניא בתוספתא [ב"מ פ"ח ה"ט] השותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע, ואם אמר משום פלוני מחלנו מחול לו. ואמרו על רבינו קלונימוס הפרנס אחר שהיו הקהל מתפשרים היה בא אצל ההגמון והיה מבקש ממנו לפטור חלקו וכאשר היה מוחל לו היה חוזר ונותן עם הקהל. והרמז"ל כתב דהכא מיירי שבקש סתמא אבל היכא שכבר פישרו ואחרי כן בקש אחד על חלקו מחול לו אמנם אם השר אמר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני אף על גב דהורגלו ליתן יחד מס, כדאמר פרק מי שמת [קמ"ג ע"א] ההוא דמי כלילא דשדו אבולי ואיסטרוגי אף על גב דעד השתא אבולי הוו יהבי טובא כיון דאמר מלכא לתנו בשוה יהבי ודוקא קודם שנתפשרו אבל לאחר שנתפשרו ושוב רצה השר לפחות לזה ולהוסיף לזה לאו כל כמיניה אלא הכל לפי מנהגם ואפילו יהודי הנכנס תחילה לעיר לדור בו שלא להשתתף עם הקהל אינו יכול להיות נחלק מהם אלא לדעתם ולאו כל כמיניה והני מילי למסים הם שותפים אבל לעלילות אינם שותפים ואם השר מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו אחרים עמהם וראייה מפרק קמא דבבא בתרא [ח' ע"א] ההוא דמי כלילא ערקו פלגא ולכאורה אותם שברחו הם פטורים ועלילה היתה ואם אמר השר מעצמו איני חפץ ששום יהודי ידור כאן אלא ראובן יכול לעכב על האחרים מדינא דמלכותא אי אמר לעצמי אני מציל פליג ואי לא לא פליג. כתב רבי אבי"ה אם אין עדים שאמר כן ישבע שאמר כן שהציל לעצמו.
הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מציקים אם מכת מדינה אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה.
אילימא דאנסיה לכולהו ארעתא ואנסו להא בגויהו מרישא שמעינא להו וכו'. אלא דאמר ליה אחוי ארעתך ואחוי הא ארעא בהדייהו, הכא בשותפי עסיקינן.
ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי בי ריש גלותא, אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלם, מהא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת ואוקימנא באחוי אחווי כתוב בספר חפץ אמר רב פלטוי, מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור, אלא אפילו אדם המריב עם חבירו ואמר אלך ואמסור ממונך הואיל והעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות ולשבועה, וכן פסקו בשתי ישיבות, וכתב רבינו משה שהמסור שאנסוהו להראות ולא להביא והלך והביא ונשא ונתן ביד בר תשלומין הוא ואינו רשע ומשביעין אותו כשאר הכשירים. פר"י אפילו אנסוהו להראות קרקעות והלך והראה על קרקע זה חייב.
<h2>דף קיז.</h2>
רב אסי בר יהודה אתא לקמיה דרבא, אמר ליה כלום מעשה בא לידיך, אמר ליה ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו וחייבתיו, אמר ליה קום אהדר עובדא, דתניא ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חבירו פטור, ואם נשא ונתן ביד חייב. איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו כותים להראות ממון חבירו והראה פטור הכי נמי ישראל שאנסוהו כותים להביא ממון ישראל פטור ופסק רב אלפס דלאו הכי, והביא ראייה מההוא גברא דאחוי חמרא דרב פנחס ודרב מריה בריה דרב חסדא אמר ליה דריה אמטייה בהדן דרא ואמטייה בהדיה [פטריה רב אשי] אמרו ליה רבנן והא תניא אם נשא ונתן ביד חייב אמר ליה הני מילי דלא אוקמינהו עילויה אבל הכא אוקמינהו עילויה ומיקלא קלייה משמע היכא דאניס נמי חייב אחרי שעושה מעשה.
ראובן שתבע שמעון מאה דינרים שמסרו למלכות ושמעון אמר מעולם לא מסרתיך ויש רוצים לומר דלא ניתקנה שבועת היסת על זה דלא מחזקי אינשי בגנבי כדאמר פרק הגוזל [עיין שבועות מ"ו ע"ב] אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקנן לחייבו בית דין שבועה כדאמר [ב"ב קכ"ז ע"ב] עבדי גנבת רצונך הישבע וטול. היכא ששני ישראלים דרים ביישוב ואין להם עדים ואתא אחד וקצווח על חבירו דמסריה לשלטון והלה אמר לא היו דברים מעולם זה היה מעשה ואמרו הורה רבי אליעזר ממיץ בשם רבינו תם שיש לו לישבע לפני השלטון שלא דבר לפני השלטון על שכנגדו דבר רע המביאו לידי הפסד.
ההוא מסותא דהוו מנצו עליה בי תרי, חד אמר דידי הוא וחד אמר דידי הוא, קם חד מינייהו ומסריה לפרהדנגא דמלכא, ומסיק דמשמתינן ליה עד דמייתי וקאי בבי דינא. אף על גב דהוי דינא כל דאלים גבר [ב"ב ל"ד ע"ב] הני מילי היכא דיכול לומר הבא ראייה ועדים ואחזרינה אבל היכא דמסר למלכא לא יועיל עוד עדים. פסק [נוסח מהר"י ווייל, פירש] רבי אלעזר מטולא עיין בפרק קמא [ה' ע"א] דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא מסור ולהכי אמר משמתינן ליה ולא אמר מחייבי' ליה והיכא דתקפה בידי [בנוסח הנ"ל, בדין] כותים לעצמו אף דאין לו לעשות כן מכל מקום לא דיינינא בזה דין מסור ואפילו אם הפסיד אותו שתקפו מידו הרבה כגון שהעלילו הכותים וענשוהו הרבה אפי' הכי אין על התוקף דין מסור שלא מצינו בתלמוד מסור אלא המתכוין להזיק חבירו אבל [זה] (ה)נתכוין להוציא את שלו [לא], ודמי לנסכא דרבי אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי [שם ל"ג ע"ב]. ואם יש עדים שתקף על ידי גוים לאו כל כמיניה (אלא) [ו]משמתינן ליה עד דקאי בבי דינא אבל אם אין עדים נאמן במגו עיין בספר אבי"ה.
<h2>דף קיז:</h2>
ההוא גברא דאחוי אמטכסא דרבי אבא סבר למחייביה, מהא דתנן דן את הדין וכו'.
ההוא גברא דאפקידו גבי כסא דכספא, אתו עליה גנבי, ושקלי ויהביה ניהליה ומסיק דאי לאו איניש דאמיד הוי אדעתא דכספא אתו ופטור. הילכך גבי פקדון אם אנסוהו כותים ליתן הפקדון פטור, ופסק הרמז"ל על ראובן ושמעון שהיו שותפים בחוב וראובן קיבל הערבות ותפשו השר כדי לפטור הערבים ושמעון הזמינו לדין עבור חלקו ופטר אותו הרמז"ל אם ישבע שלא נתפש אלא בשביל זה החוב. בני יישוב שנתפשו, ולאשת האחד מעות ותכשיטין ובגדים שאין לבעל רשות בהן אפילו הכי חייבת ליתן מס דודאי דעת השר על כל הממון.
ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבויים, אתו גנבי עליה, שקלי ויהבי' נהלייהו, אתא לקמי' דרבא פטרי' אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה אין לך פדיון שבויים גדול מזה.
ההוא ספינתא דהוו סלקי אינשי למעבר הוה חמרא דבעי למטבעיה אינשי, קם חד מינייהו שדייה בנהרא, כי אתא לקמיה דרבא פטריה, אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה ההוא רודף הוה. מכל אילו משמע דהמציל עצמו בממון חבירו חייב ואפילו בסכנת נפשות.
<h2>דף קיח.</h2>
הגוזל את חבירו או שלוה הימנו ביישוב, לא יחזיר לו במדבר, על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר. ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון אין משתלמים אלא במקומם, אמר אביי הכי קאמר מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אם ירצה המלוה יתבענה אפילו במדבר, אבל אי לא בעי מלוה לא מצי לפורעו במדבר בעל כרחו. אבל אבידה דאישתכח ביישוב אי נמי בפקדון דאפקדיה גביה בישוב לא מצי למתבעא במדברא.
האומר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם, אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי אינו חייב לשלם. ואפילו תבע ליה קיימא לן כרב נחמן האומ' מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור. ומישתבע דאינו יודע דהילכתא כרב נחמן בדיני ורבינו תם אומר דאין צריך לישבע כיון דליכא דררא דממונא מיהו לא היה מוחה בדיינים מלהשביעו והיכא דאמר איני יודע אם בא לצאת ידי שמים חייב.
הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו, לא ידעו בה בעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו ומנה אותן והוא שלמה פטור מלשלם. אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מניין פוטר ורבי יוחנן אמר לדעת מניין פוטר שלא לדעת אפילו מניין נמי לא בעי, ורב חסדא אומר לדעת מניין פוטר שלא לדעת צריך לדעת מסתברא מילתיה דרב חסדא בבעלי חיים דאנקטיה ניגרי ברייתא. פסק רב אלפס דהלכה כרב חסדא והלכה כרבי יוחנן בסלע, והא דתנן הגונב טלה מן העדר וסלע מן הבית למקום שגנב יחזיר ורבי עקיבא אומר צריך דעת בעלים בשומר שגנב מרשותו דרבי ישמעאל סבר לא כלתה לו שמירתו ולא צריך מידי ורבי עקיבא סבר כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר דמי. פי' הרב ר' חזקיה דוקא שומר שגנב אמר ר' עקיבא כלתה שמירתו אבל הנפקד ששאל חפץ או ספר והחזירו פטור ולא צריך דעת בעלים.
<h2>דף קיח:</h2>
אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרים פירות אבל לוקחים מן הנשים כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון, וכולן שאמרו הטמין אסו', ולוקחין בצים ותרנגולין בכל מקום.
<h2>דף קיט.</h2>
גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו וכו'. (אפילו המיעוט שלו) ממון מסור חד אמר אסור לאבדו ביד וכן פסק רב אלפס.
כל הגוזל מחבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו.
גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקו' דבר מועט אבל לא דבר מרובה. רבינא איקלע לבי מחוזא אייתו נשי דמחוזא כבלי ושירי אמר הני מילי למחוזא דבר מועט הוא.
חוטין שהכובס מוציא הרי אלו שלו שהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והשאר של בעל הבית, מה שהחרש מוציא במעצד הרי זה שלו בכשיל הרי זה של בעל הבית וכו'.
<h2>דף קיט:</h2>
החייט ששייר אפילו מחט וחוץ למחט כמלא מחט.
